בקשה לביטול צו השבתת רכב בשל תום לב הבעלים

לטענת המבקש בבקשה, הרכב משמש אותו לצורכי עבודה ופרנסה לו ולבני משפחתו; והוא לא ידע כלל כי בוצעה עבירה, וסבר כי הנהג מורשה לנהוג ברכב מסוג זה; ולפיכך ביקש להורות על ביטול צו איסור השמוש ברכב.

בדיון שהתקיים בפני ביום 14.1.20, בנוכחות המבקש והנהג, טען ב"כ המבקש, כי לבקשה לא צורף תצהיר "מכיוון והעובדות שנטענות על סמך החומר הקיים בתיק והמסמכים שצורפו בבקשה" (עמוד 1 שורות 12-13 לפרוטוקול); וכי הנהג סבר שרישיון הנהיגה בו הוא אוחז (לרכב עד 3.5 טון) מאפשר לו לנהוג ברכב מהסוג בו נהג, שכן היתייחס למשקלו העצמי של הרכב ולא למשקל הכולל, ומדובר בטעות בתום לב ואי הבנה וידיעת החוק; וכי מדובר ברכב של המעסיק שלו, ושניהם לא ידעו, כאשר מדובר ברכב שנקנה יומיים לפני כן; ומדובר ברכב עבודה, רכב יחידי לפרנסה, וקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות החזרת הרכב.

התנאי הראשון הדרוש להפעלת שיקול הדעת המסור לקצין המישטרה בהתאם לסעיף הנ"ל עניינו היסוד הסביר להניח כי יוגש כתב אישום בגין העבירה בשלה מבקשים להשבית את הרכב.

נקבע, "כי תנאי מרכזי להפעלת סמכותו של בית-המשפט לבטל החלטה בדבר איסור שימוש ברכב הוא הוכחת נתונים עובדתיים, הנוגעים לפעולותיו של בעל הרכב ולמערכת היחסים בינו ובין נהג הרכב. משהמערערת תמכה את בקשתה בתצהיר לקוני, והמצהיר מטעמה לא טרח להגיע לדיון בפני בית-המשפט קמא, לא הוכחו הטעמים המצדיקים את ביטול איסור השמוש" (עפ"ת (מחוזי י-ם) 8758-05-18 רמשן שירותים והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 09.05.2018)).

...

בענייננו, נראה כי שאלת קיומן של ראיות לכאורה אינה שנויה במחלוקת; ולאחר שעיינתי בתיק החקירה שהונח בפני (וכלל בין השאר דו"ח הזמנה לדין וכתב אישום, מזכר נלווה, דו"חות על עיכוב, דוחות פעולה, רישיון רכב, תע"צ משרד הרישוי, תדפיס מידע פלילי-תעבורה, והודעת הנהג), התרשמתי כי קיימות די ראיות לכאורה, ואף מעבר לכך, כדי לקבוע כי קיים יסוד להניח כי יוגש נגד הנהג כתב אישום בעבירה של נהיגה ברכב כשמעולם לא היה מורשה לנהוג מרכב מסוג זה. יש לציין את גרסת הנהג עצמו, הן בעת קבלת הדו"ח הן בהודעתו במשטרה, שבמסגרתם הודה במיוחס לו, וראו: דברי הנהג בדו"ח: "טעיתי אני פחדתי כי אין לי רישיון נהיגה לרכב הזה" (דבר הנהג בדו"ח); דברי הנהג בדו"ח עיכוב: "עשיתי טעות. הבוס שלי עייף ולא יכול לנהוג אז נהגתי במקומו."; דברי המבקש בדו"ח עיכוב: "הייתי עייף לא יכולתי לנהוג ולכן ביציאה מהכפר נתתי לעובד שלי לוואי שינהג במקומי."; דברי הנהג בהודעתו במשטרה, כשנשאל האם ידע שאסור לו לנהוג ברכב הנל שהוא מעל 4.5 טון כשיש לו רק רישיון פרטי 3.5 טון, השיב: "כן אני ידעתי אבל רחמתי על הבוס שלי יוסף אני נהגתי ברכב למרות שידעתי שאסור לי לנהוג בו בכלל"; וכשנשאל מדוע עבר לספסל האחורי ברכב כנשעצר על ידי השוטר, השיב: "אני פחדתי כי אין לי רישיון נהיגה מתאים לרשיון הרכב." ובהמשך אמר "אני רוצה לבקש סליחה כי טעיתי ולא הייתי צריך לנהוג ברכב אבל עשיתי טובה לבוס שלי שביקש ממני שאני אחליף אותו". לפיכך, אין כל ממש בטענות ב"כ המבקש בדיון בפני, לפיהן "הנהג בפועל החזיק באותו היום ברישיון נהיגה בעל 3.5 טון ולכן הנהג בפועל סבר שרישיון הנהיגה בו אחז יכול להקנות לו לנהוג ברכב מסוג זה, דהיינו, מכיוון והנהג התייחס למשקל העצמי ולא למשקל הכולל. אציין שמדובר בטעות אנוש, תמימות ואי הבנה וחוסר ידיעת החוק." (עמוד 1 שורות 16-19 לפרוטוקול הדיון).

אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.

יצוין כי תחילה הגיש המבקש בקשה לביטול צו ההפטר, אך נוכח עמדת הנאמן, המבקש ויתר על עתירה זו, וצמצם את בקשתו להחרגת החרגת החוב מההפטר.

איני נכנסת לגדרי טענה זו, שהיא טענה עובדתית שאינה קשורה להליך זה. ידיעת המבקש אודות הבקשה לפשיטת רגל או מתן צו הכנוס: העדויות לטענת המבקש, החייב הודיע לו שהוא אינו מתעתד להחזיר את ההלוואה רק לאחר שקבל את צו ההפטר, לאחר שתיכנן זאת מראש ובחוסר תום לב. המבקש הדגיש כי בשום שלב במהלך הכרותו עם החייב, לא במועד חתימת הסכם ההלוואה בחודש 9/12, לא לפני אישורו על ידי עורכת הדין, ולא בשלב שלפני חתימת ההסכם, החייב לא ציין בפניו כי הוא מצוי בהליך פשיטת רגל.

לטענת המבקש, באותה היזדמנות החייב יצא מרכבו ואמר לו בפעם הראשונה – "עד עכשיו לא רציתי להכניס אותך להליך פשיטת הרגל ומעכשיו אדאג שגם אתה תיכנס לזה". למחרת, לפי הנטען, החייב יצר קשר שוב עם המבקש, וציין פעם שנייה באוזני המבקש כי הוא מצוי בהליך פשיטת רגל, וכי השניים ינסו לסגור את החוב שלא במסגרת הליך משפטי.

והינה, באקלים משפטי ברור זה, נכון בעיניו של החייב כי הוא ישמיט את הנושה מטופס הבקשה, ולאחר מכן יעסיק את הנושה, בית המשפט, בעל התפקיד, בהוכחות ובראיות באשר לידיעתו או אי ידיעתו של הנושה את דבר צו הכנוס.

נקל לשער, היכן יימצאו בתי משפט של פשיטת רגל, אם שיטת הפעולה של החייב תקנה לה שביתה, ובכל תיק ותיק יידרש בית המשפט לנהל דיונים בשאלת הידיעה של הנושה, שלא הוצהר.

...

מטעם זה בלבד, דינן של טענות החייב להידחות, ודין הבקשה להתקבל.

המצב העובדתי: מאחר שבכל זאת התיק נקבע לשמיעת הצדדים, אני קובעת שגם במישור העובדתי, ידו של החייב על התחתונה.

המבקש הסביר, כי בסופו של דבר שלח מכתב דרישה, רק מתוך חשש להתיישנות, ואף הסבר זה היה מנומק והגיוני על פניו.

בבקשה שבכותרת ביקש המבקש לבטל את הודעת איסור השמוש מן הטעם שהרכב משמש אותו לצרכי עבודתו, ולצרכי התניידות בני אחיו, שסובלים מנכות ואינם יכולים להתנייד לבדם; ואיסור השמוש ברכב פוגע בו, אשר הרכב משמש בעיקר לצורך עבודתו ולצורך עזרה לבני אחיו; והחלטת הקצין נעשתה בחוסר תום לב ובחוסר סבירות קיצונית, מבלי שניתנה למבקש היזדמנות להשמיע טענותיו.

על פי הוראת סעיף 57א(א)(2) ניתן להורות על איסור מינהלי על שימוש ברכב למשך 30 יום, לאחר שימוע, אם היה לקצין מישטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג בגין עבירות המפורטות בתוספת השביעית לפקודה, שסעיף 12א לפקודת התעבורה כלול בה. נקבע, כי " בדרך זו משמשת האפשרות להורות על השבתת רכב כלי חשוב לאכיפת חוקי התנועה ולהרתעת עברייני תנועה פוטנציאלים" (בש"פ 3434/21 יוסף אלנאשף נ' מדינת ישראל (נבו 15.06.2021().

באשר לטענה, כי לא נשקפת מסוכנות מהחזרת הרכב למבקש: בענין זה נקבע, בע"ח (מחוזי חיפה) 35746-06-22 מדינת ישראל נ' עזב, 21.6.22, בפיסקה 10: "צודקת העוררת בכך שאיסור שימוש ברכב אינו מותנה בבחינת המסוכנות אלא בקיומה של עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת השביעית ובכך שלקצין המישטרה יש יסוד להניח שיוגש כתב אישום כנגד הנהג בגין עבירה כזו. עוד ובנוסף יש לציין כי ביטול הודעת איסור השמוש יכול להעשות בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה". העילות לביטול הודעת איסור שימוש ברכב – סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, מונה את החלופות, אשר על פיהן יבטל בית המשפט את הודעת איסור השמוש: כאשר הרכב נילקח מבעליו בלא ידיעתו ובלא הסכמתו, או כאשר הנהג ברכב פעל בנגוד להוראות בעל הרכב והלה עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

כמו כן, לא מצאתי כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות ביטול צו איסור השמוש ברכב או צימצומו.

...

בענייננו, לאחר שעיינתי בתיק החקירה שהונח בפני, התרשמתי כי קיימות די ראיות לכאורה, כנדרש בשלב דיוני מקדמי זה, כדי לקבוע כי קיים יסוד להניח כי יוגש נגד הנהג כתב אישום בעבירה של נהיגה ללא מלווה.

תגובתו של הנהג הייתה "אין לי מה לומר". לאחר השימוע החליט קצין המשטרה לאסור על שימוש מנהלי ברכב לתקופה של 30 יום, ונימוקיו לכך היו: "עבירת תנועה המבטאת זילות החוק מצד הנהג לו רישיון נהיגה מתאריך 01.05.22". בנסיבות אלה, אני סבורה כי די בשימוע שנערך ובהנמקת הקצין; ואני דוחה את טענות ב"כ המבקש בעניין זה. באשר לטענה להיעדר שימוע לבעל הרכב – אמנם למבקש כבעלים של הרכב לא נערך שימוע, אך אין חובה כזו.

מכל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הקצין.

על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.

ביום 12.8.2022 ניתן כנגד המבקש צו פסילה מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וכן צו השבתה מנהלית לרכב בו נהג וזאת מתוקף סמכותו של קצין מישטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) ו-57 לפקודת התעבורה.

בחלוף 15 דקות המבקש נידרש שוב לנשוף למכשיר הדרגר לאחר שהודגם לו מספר פעמים איך לעשות כן, ובכל פעם המבקש נשף לזמן קצר והפסיק על דעת עצמו את הנשיפה בטענה שאין לו אוויר, שיש לו בעיית ריאות, שהוא אחר צינתור, שהוא סובל מבעיות לב. 6 נשיפות מסר המבקש ואת כולן הפסיק תוך זמן קצר על אף הנחיות השוטר.

כך למשל בבש"פ 6085/10 בן שטרית נגד מדינת ישראל: "סמכות פסילת רישיון נהיגה למשך תקופת הליכי המשפט נועדה לשמש אמצעי, בין אמצעים שונים, למלחמה בתאונות הדרכים והקטל בכבישים, הפוגעים לאורך שנים בחייהם ובשלומם של בני הציבור. הסיכונים האורבים לציבור מנהיגה רשלנית ופרועה בכביש, ובמיוחד מנהיגה במצב של שיכרות, מחייבים עשיית שימוש במלוא האמצעים שהחוק נותן בידי הרשויות על מנת למנוע בעוד מועד ממושם של סיכונים ממשיים לשלום הציבור, בין היתר, בדרך של הגבלת נהיגה של נהגים שמסוכנותם מדברת בעד עצמה". כך למשל בבש"פ 10865/06 מ"י נ' אשר ישעיהו , קובע כב' השופט אדמונד לוי : "מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם היתנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נידרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום- יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך". בב"ש 090192/07, [מחוזי ת"א] יניב רדלייך נ' מ"י , קובעת למעשה כב' הש' אהד "חזקת מסוכנות" בכל הנוגע לנהג שיכור: "לטעמי, עילת נהיגה בשיכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. כל מי שייתפס נוהג בשיכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת – מיידית." בעיניינו כאמור, אין עסקינן בפסילה עד לתום ההליכים, אלא בתקופת צינון בת 30 יום.

על פי ס' 57ב(ג) נתונה לבית המשפט הסמכות לבטל או לקצר את תקופת איסור השמוש: " אם היתקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב..". בעיניינו של המבקש עסקינן ברכב שכור שנימצא בחזקתו של המבקש כבר מתחילת חודש ינואר 2022.

...

נוכח האמור, אני קובעת כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת לכך שהמבקש בהתנהלותו סירב לבצע הבדיקה, על דרך הכשלתה, וכי הטענות שהוצגו על ידי ב"כ המבקש אין בהן בשלב זה להוות כרסום של ממש בתשתית הראייתית.

כך למשל בבש"פ 6085/10 בן שטרית נגד מדינת ישראל: "סמכות פסילת רישיון נהיגה למשך תקופת הליכי המשפט נועדה לשמש אמצעי, בין אמצעים שונים, למלחמה בתאונות הדרכים והקטל בכבישים, הפוגעים לאורך שנים בחייהם ובשלומם של בני הציבור. הסיכונים האורבים לציבור מנהיגה רשלנית ופרועה בכביש, ובמיוחד מנהיגה במצב של שכרות, מחייבים עשיית שימוש במלוא האמצעים שהחוק נותן בידי הרשויות על מנת למנוע בעוד מועד מימושם של סיכונים ממשיים לשלום הציבור, בין היתר, בדרך של הגבלת נהיגה של נהגים שמסוכנותם מדברת בעד עצמה". כך למשל בבש"פ 10865/06 מ"י נ' אשר ישעיהו , קובע כב' השופט אדמונד לוי : "מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום- יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך". בב"ש 090192/07, [מחוזי ת"א] יניב רדלייך נ' מ"י , קובעת למעשה כב' הש' אהד "חזקת מסוכנות" בכל הנוגע לנהג שיכור: "לטעמי, עילת נהיגה בשכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. כל מי שייתפס נוהג בשכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת – מיידית." בעניינו כאמור, אין עסקינן בפסילה עד לתום ההליכים, אלא בתקופת צינון בת 30 יום.

לאור האמור לא מצאתי כל הצדקה להתערב בהחלטה, והבקשה לביטול הפסילה המנהלית נדחית.

ב"כ המדינה היתנגד לבקשה וטען כי בוצע גם בוצע שימוע לבעלים הרשום של הגורר, אליו נרתם הנגרר בפרשה זו, מאחר והמדובר ברכב אחוד אותו יש לראות כיחידה נעה אחת על הכביש, די בשימוע לבעל הגורר כדי לענות על דרישת החוק בשינויים המחויבים כפי שנקבע בסעיף 47(ג) בפקודה.

במקרה דנן המדובר בעבירה לכאורה המנויה בתוספת השביעית של פקודת התעבורה, וביחס לאיסור השמוש ברכב, הנפגע המרכזי מפעולת השבתת הרכב אינו בהכרח הנהג, אלא הבעלים הרשום של הרכב.

ברע"פ 4398/99 עינת הראל נגד מדינת ישראל (להלן :פרשת עינת הראל) , ניתח בית המשפט העליון את נפקות ה"פגם" של אי ביצוע שימוע לנהג תוך שקבע בין היתר את הדברים הבאים: "כפי שנפסק לא פעם, יכול בית המשפט להמנע מביטול החלטה מינהלית, על אף ההפרה של זכות הטעון, שכן ההפרה לא גרמה עוול. ראו, לדוגמה, בג"ץ 353/65 מזרחי נ' ועדת השחרורים, שירות בתי הסוהר, פ"ד כ(1) 171, 175. ראו עוד י' זמיר, הסמכות המינהלית (1996), עמ' 811-809." ובהמשך ההחלטה קבע: "על מי שבא לתקוף החלטה מנהלית להראות שנהג בתום לב, כמצות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973-, כפי שהוחלה בסעיף 61(ב) לאותו חוק. כך בתקיפה ישירה של ההחלטה וקל וחומר בתקיפתה העקיפה. ונוטה אנכי לדיעה כי מי שלא נהג בתום לב עלולה התקיפה מצידו להכשל מטעם זה. דיעה דומה הביע השופט י' זמיר אגב דיון בחובתו של אזרח לנהוג בתום לב כלפי הרשות המינהלית, לא רק בתחום המשפט הפרטי אלא גם בתחום המשפט הצבורי (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, 324; השוו, לענין משקל תום לבו של הבא לתקוף את ההחלטה, דברי השופט (כתוארו אז) א' ברק בד"נ 12/81 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד לו(3) 645, 665; וכן אצל י' דותן "במקום בטלות יחסית" משפטים כ"ב(3) (תשנ"ד) 587, 626).

) המערערת בתקופת הפסילה תוך זילזול בוטה בחוק, בכך הפרה את צו הפסילה שלא בתום לב. די בכך כדי לדחות את ערעורה.

כפי שקבע בית המשפט העליון בפרשת עינת הראל לעיל, כי תנאי ליכולתו של אדם לתקוף הליך מינהלי שלכאורה פגע בו, הוא להראות כי פעל בתום לב, הרי שבפרשה שבפני לא עמד המבקש 2 בתנאי זה ולא הראה בכל דרך כי עשה כל שביכולתו כדי למנוע את ביצוע העבירה עם הנגרר על ידי הנהג ברכבו שהיה בלתי מורשה לנהיגה לכאורה ברכב זה. ודוק – אין המדובר בהגנה המצויה בסעיף 57ב(ב) שבפקודה, אלא בתנאי סף של המבקש 2 לפנות לבית המשפט שעה שלכאורה התיר או לפחות לא מנע מנהג ברכבו לנהוג בו כאשר הוא בלתי מורשה לנהיגה.

...

לאחר ששקלתי את הטיעון שהעלה המבקש 2 החלטתי לדחות טיעון זה ולהלן הנימוקים להחלטתי: בית המשפט העליון דן בהרכב של שלושה שופטים בנפקות פגם הכולל אי ביצוע שימוע בהליך מנהלי של פסילת רישיון נהיגה.

מאחר ולא שוכנעתי כי עוול כזה נגרם למבקש 2 או למבקשת 1, אני מחליט לדחות את הבקשה.