בקשה לביטול פסק דין בתביעת רישום בעלות במקרקעין

יצוין כי המנוח או התובעת לא הגישו בקשה לביטול פסק הדין בתביעה לסילוק-יד. ב-13.9.2014 הלך המנוח לבית עולמו.

לפי מסלול זה, לאחר פירסום הודעה, בהתאם לתנאים המוסדרים בסעיף 19(1) לפקודת הקרקעות, מוקנית הבעלות בקרקע המופקעת "חופשית מכל נטל, ומנהל רישום הקרקעות יגרום שתיערכנה הרשומות הנאותות בפנקסי רישום הקרקעות" (ר' סעיף 19(2) לפקודת הקרקעות), עוד נקבע כי "אחרי ההקניה אין עוד צורך, ולכן אף אין עוד טעם, לתת בידי הרשות הרוכשת תרופה דחופה לקבלת חזקה לפי סעיף 7, כי מאותו שלב ואילך דינה כדין כן בעל קרקע (או בעל זכות בקרקע), ועל כן נתונות בידה התרופות הרגילות הנתונות לבעל קרקע, הנהנה מן הקרקע כשהיא 'פנויה משעבודים כלשהם', כמו שנאמר בסעיף 19(2). זכות זו כוללת ממילא את הזכות לקבל את החזקה בדרך רגילה" (ר' עניין בן-עמי, עמ' 142; הדגשה מכאן ואילך הוספה – א.ד) ולפנות בתביעת פינוי.

נוסף על כך, נקבע כי הואיל והמדובר בתקופת מעבר מכוחו של פסק דין, שמטרתה להטיב עם בעלי-דין שקרקעותיהם הופקעו, כך שתביעותיהם לא תתיישנה מידית, למרות ההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור, הרי שסעיפים 16-15 לחוק ההתיישנות, לא יחולו על תביעות, שיוגשו מכוחה של הוראת המעבר (ר' ע"א 422/22‏ סעיד עבדאלמגיד אבו ליל נ' עיזבון המנוח אסעד נואטחה ז"ל, פסקה 8 (25.8.2022)).

...

העלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה נוכח המסקנה, שאליה הגעתי איני נדרש לטענות הנוספות שהעלו התובעים.

סיכום על יסוד האמור, אני דוחה את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעות.

הנתבעות ישלמו לתובעים את הוצאות המשפט בגין הבקשה בסכום של 7,500 ₪.

בהמשך לכך נטען כי על אף שההסכם לא בוטל ועודנו עומד בתוקפו, הפרו הדיירים את התחייבויותיהם על פיו באופן חד צדדי, ומנעו את השלמת רישום הזכויות בפנקסי המקרקעין; זאת, בעוד שהזכויות בגג ובמרתף נמכרו לקסירר בחלוף ארבע שנים ממועד כריתת הסכם השתוף, תוך הסתמכות על האמור בו. תוצאת פסק הדין, כנטען, יוצרת "לימבו" רשומי וקנייני – זכויות קנייניות רשומות, אשר נמכרו בתום לב ובתמורה, שלא ניתן לעשות עימן דבר.

למען הבהירות, מצאתי לחזור על האמור לעניין זה בפסקות 25–26 לפסק הדין החלקי: "הדיירים טוענים כי המוחכר צריך לחזור לחברה, ועם פירוקה לבעלי מניותיה, בעלי הדירות בבניין. אלא שטיעון זה אינו מדויק. בשנים הרלוואנטיות, כשהחברה הייתה עדיין פעילה, משמעות הדברים הייתה שהזכויות בגג חוזרות לחברת קרפס, ובאותם ימים בעלי מניותיה של החברה היו הקבלנים ולא הדיירים. מכאן נובע שאם היו רוצים בעלי המניות בחברה (קרי הקבלנים או יורשיהם), היו יכולים לחדש החכירה לעצמם, או להחכיר את הגג לצד ג' כלשהוא. זאת ועוד – במירשם המקרקעין נותר רשומם של הקבלנים כבעלי זכויות חכירה, ללא שאיש נקט בצעד לביטול רישום זה. רישום זה לא הוסר ולא בוטל והדיירים לא נקטו בעיניין זה כל צעד." (ההדגשה הוספה – י' כ').

דומה כי לעניין זה, יפים דברי השופט ח' כהן בעיניין בוקסרמן, שהובאו מפסק הדין האנגלי Clarke v. Dickson, 6 C.B.N.S. 453 (1859): "מקום ששידלו אותך, בתרמית, לקנות עוגה, זכותך היא להחזירה ולתבוע השבת מחירה; אבל אי אתה יכול גם לאכול את העוגה וגם להחזירה" (ע"א 253/62 בוקסרמן נ' לחם חי בע"מ, פ"ד טז 2132, 2135 (1962)).

המערער, קסירר, מבקש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, להורות על אכיפתו של הסכם השתוף, ולהורות על מינויו של עו"ד מוזר – כמי שמכיר את מצבו המשפטי של הבניין – ככונס נכסים לשם רישום הסכם השתוף במירשם המקרקעין.

...

בית המשפט מצא כי "התמונה הראייתית מראה שככל הנראה שכן"; אך גם אם אין במקום מקלט – הייתה מוטלת חובה על הקבלנים להקים מקלט, הן לפי היתר הבניה והן לפי חוק ההתגוננות האזרחית בנוסחו לפני התיקון משנת 1969.

בית המשפט הגיע למסקנה זו גם מזווית אחרת – על בסיס שיקול הדעת שיש לבית המשפט בבואו ליתן את הסעדים המבוקשים בתובענה, הכפופים לדרישות צדק; וכך קבע: "התובע עותר לסעד של מינוי כונס נכסים, אך סעד זה מותנה בהתרשמות של בית המשפט מכך שצודק לעשות כן (ראו למשל תקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לחילופין, עותר התובע למתן סעד של אכיפה כנגד הדיירים, אך גם סעד זה כפוף לדרישות הצדק (ראו בסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל-1970). ואפילו צווי עשה באופן כללי כפופים הם לשיקול דעת שיפוטי (ראו את האמור בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 וכן את הרקע ההיסטורי לגיבושם של צווי העשה, שהורתם בדיני היושר של המשפט המקובל (ראו אצל ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 571 (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר שלמה לוין; 1995)). כל אלה מונעים ממני את האפשרות להעניק את הסעדים המבוקשים שעה שזו תמונת הדברים ביחס למקלט ולמחסן. עניין זה טעון ליבון נוסף." (פסקה 43 לפסק הדין החלקי; ההדגשה הוספה – י' כ').

אוסיף כי מקובלת עליי מסקנת חברי השופט י' כשר (פסקה 54 לפסק דינו), כי פסק הדין החלקי, הוא אמנם פסק דין לעניין המרתף, אולם "החלטה אחרת" לעניין הגג, משטרם הושלם הדיון בסעד האופרטיבי הנובע מממצאי בית המשפט.

בבחינת מעבר לדרוש, מקובלת עליי גם מסקנתו כי לנוכח הטעות העובדתית שנפלה בפסק הדין החלקי, ניתנה הסכמת הצדדים לתיקונו, ככל שנדרש.

סוף דבר: אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור על כל חלקיו, וקסירר יישא בהוצאות הדיירים, המשיבים 11-1, בסך של 50,000 ₪.

עוד טוען התובע שדין הבקשה לביטול פסק הדין להדחות מאחר שהמועד להגשתה חלף, התובע מדגיש שאף לפי טענת הנתבעים, ידיעתם על פסק הדין היא בעקבות ההליך שנקט נגדם מנהל מקרקעי ישראל, ההליך ננקט בינואר 2021, ואלו הבקשה הוגשה רק בתאריך 31/7/21, ששה חודשים לאחר מכן.

טענה נוספת שנטענה בהרחבה, הנה שבשים לב לכל הנסיבות שהתבררו סביר שהמבקשים ידעו על כתב התביעה ופסק הדין, זאת בין היתר בשים לב לכך שגם אחיהם נתבעו וסביר שמסרו להם, ואין זה הגיוני שבפרק זמן של 15 שנים לא ידעו על פסק הדין, כן נטען לידיעה בהנתן העיקול שהוטל על אחיהם עזרא יעקובי, אליו צורף תצהיר הנתבעים שאינם בעלי הנכס, וסביר שמסר להם על העיקול מכל פסק הדין.

אשר ליפוי הכוח הקונסולרי שנחתם, הושב שייפוי הכח הוגבל לטפול ברשום בפנקס הבתים המשותפים של כל החלקה 19 גוש 5272 כחלק ממאמץ 12 בעלי העניין ואין לזה כל קשר ספציפי או רמז כלשהוא למקרקעין ולא ניתן ללמוד עליו על ידיעתם של הנתבעים על פסק הדין.

מכאן, כאשר מבקש ביטול פסק הדין מצביע על סכויי הצלחה, ככלל בית המשפט ייטה לקבל את הבקשה למרות מחדליו של המבקש, תוך שניתן לשקול ריפוי הנזק שניגרם לבעל הדין השני באמצעות פסיקת הוצאות (רע"א 6258/19 כהן נ' כהן, פסקה 7 (3.12.2019); רע"א 1000/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (12.9.2017); רע"א 4487/15 פלוני נ' פלוני, פסקה 3 (9.2.2016); רע"א 5736/15 עובד נ' פקיד שומה טבריה, פסקה 5 (8.10.2015)).

...

נוכח מסקנה זו, גם אם יונח שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור, אין בכך כדי להצדיק, בנסיבות שהתבררו, החלתו על המבקשים.

המסקנה המתבקשת היא שלא עלה בידי התובע להוכיח שאכן כתובתם של הנתבעים הייתה זהה ונמסרה על ידי משרד החוץ.

סוף דבר אחר כל האמור לעיל, דינה של בקשת הנתבעים 1 ו-7 לביטול פסק הדין להתקבל.

הנתבע 1 מר כמאל מהנא טריף והנתבע 2 מר ג'מאל מהנא טריף הם בין הבעלים הרשומים של המקרקעין בהתאם לנסח המקרקעין מיום 8.4.2019 (להלן: "הנסח") (צורף כנספח א' לכתב התביעה; ראו גם את נסח המקרקעין מיום 31.12.2018 שצורף כנספח ב' לכתב ההגנה של הנתבע 4; וראו גם את הנסח מיום 6.11.2016 שצורף בנספח ג' לכתב התביעה).

מהנספח עולה כי בבקשה המקורית נכתב שהתובע והמוכרים הגיעו להסדר המקיים את העסקה, ואכן זו קוימה והושלמה, ובטול הצוו ופסק הדין נועד כדי להשלים את רישום המקרקעין על שם "הקונה". עם זאת, לא נכתב מהו המועד בו הצדדים הגיעו לאותן הסכמות, ומהן אותן הסכמות.

לאור האמור לעיל, ביקש התובע לקבל את תביעתו ולתת פסק דין המעניק לו את הסעדים להם עתר בתביעתו, תוך חיוב הנתבעים 3-4 הדדית בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד. עקרי סיכומי הנתבע 3 הנתבע 3 הפנה להחלטת כב' השופטת אייזנברג בהליך ביניים – ביטול עיקול בה קבעה כי טענתו של התובע לגבי חתימתו על מיסמך הנאמנות, וכי הוא חתם ולא הבין על מה הוא חותם, עומדת בנגוד להלכה הפסוקה בע"א 325/82 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מד(1) 341.

...

מהמקובץ לעיל עולה תמונה ברורה של הטעיה אף אם לא היה נעשה מצג וננקט אי גילוי ביחס למשמעות הסכם הנאמנות בלבד.

על כן, ועל אף שמבלי לקבוע מסמרות ציינתי לעיל כי פני הדברים נראים נוטים לכיוון טענות התובע אף בעניין זה. לעניין טענות הנתבע 4, אדגיש למען הסר ספק כי כאמור רישום זכויות התובע היה דבר שברור לו וידוע לו – ועל כן בין היתר טענותיו נדחות.

סוף דבר דין התביעה להתקבל.

לטענת התובע, על אף שחלפו למעלה משנתיים מאז ניתן פסק הדין האמור, לפי נסח המקרקעין של הדירה (נספח 3 לכתב התביעה), הנתבע טרם נרשם כבעל הזכויות בדירה, זאת על אף שהתובע היה נכון לסייע לנתבע במתן הלוואה נוספת לצורך הסדרת חובו למיסוי מקרקעין כתנאי לרישום זכויותיו בדירה.

גרסה זו אינה מתיישבת עם העובדה שבתצהיר הנתבע בבקשה לביטול פסק דין שהוגש ביום 15.3.20 טען כי הוא תושב קנדה (ס' 2 בתצהיר), וכי אמיר טולדנו פנה אליו בעיניין החוב והציע שהתובע ייקח על עצמו את הטיפול בחוב הנתבע בסך 170,000 $ בעת שהנתבע היה בקנדה (סע' 17 בתצהיר).

...

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובע את הסכום שנקבע בהסכם ההלוואה בסך 170,000 $, אשר נכון ליום חתימת הסכם ההלוואה - 18.1.18 עומד על 582,590 ₪ (שער הדולר היציג במועד זה הינו 3.427 ₪), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.7.18, שהוא מועד התשלום על פי הסכם ההלוואה, ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 36,000 ₪.