זאת בהיתחשב בהוראת תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין), הקובעת כהיא לישנה:
"398א. (א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהיעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו – ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו – ההחלטה השניה).
יצוין כי הוראה דומה, המאריכה את פרק הזמן להגשת ערעור עד לאחר הכרעה בבקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, נקבעה גם בתקנה 137(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות), לפיה "המועד להגשת ערעור על החלטה שניתנה במעמד צד אחד שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 131, יימנה מיום ההמצאה של ההחלטה בבקשת הביטול" (וראו גם יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 476-475 (2021)).
עם זאת בנסיבות העניין ראיתי לאפשר למבקשים להגיש גם בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשת הביטול, שהרי התוצאה המעשית של קבלת השגה ערעורית על ההחלטה בבקשה הביטול דומה במהותה לזו של קבלת השגה ערעורית על פסק-הדין עצמו – בשני המקרים התוצאה עשויה להיות ביטולו של פסק הדין.
...
עוד יוער כי אין ממש בטענת המשיבים כי אין להחיל את הוראת תקנה 398א לתקנות סדר הדין כאשר בקשת הביטול נדחית (ראו והשוו, בש"א 4108/16 פלוני נ' פלוני (25.5.2016)).
בהקשר זה סבורני כי בדין דחתה המזכירות את ההליך מן המרשם.
אשר על כן, התוצאה היא כי ההשגה מתקבלת באופן חלקי במובן זה שהמבקשים יהיו רשאים להגיש עד ליום 3.5.2021: (א) ערעור בזכות מתוקן שיופנה כנגד פסק הדין בלבד; ו-(ב) בקשת רשות ערעור, אשר תיפתח כהליך נפרד (על כל המשתמע מכך), ותופנה כנגד ההחלטה בבקשת הביטול.
דבר מתן החלטתי זו יצוין על ידי המבקשים בכל הליך ערעורי שיוגש על ידם והעתק ממנה יצורף כנספח "א".
בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.
