בקשה לביטול פסק דין במחיקת עתירה מנהלית בדבר התיישנות חוב ארנונה

עם מתן הפטור מ-2011 ביקשה הנתבעת להשיב לה סך 22,612 ₪ שעוקל בחשבונה בגין חוב ארנונה, בגביה מנהלית (להלן הבקשה להשבה); בעקבות הבקשה להשבה נערכה בערייה בדיקה של הפטור שניתן עד אותו מועד והוחלט לבטלו, בטענה כי הוא ניתן שלא כדין (להלן ההחלטה על ביטול הפטור).

הדברים יובאו בלשונם [שם, בסע' 3]: בעת הכנת התשובה לעתירה שהוגשה ביום 20.9.2012, גילתה המשיבה כי 'בשנת 2005 נמחק חוב ארנונה ע"ס (נומינלי) של 200,845 ₪', המחיקה בוצע ביום 31.12.2005 והתגלתה רק כעת והמשיבה עומדת לידרוש סכום זה מהעותרת (סעיף 23 לתשובה).

כך נוסחו הדברים [שם, בסע' 5]: זה השלב להזכיר את טענת המשיבה לפיה 'מעשי העיריה חוסים תחת חזקת כשירות המעשה המנהלי', (סעיף 102 לתשובה), אלא שרצף כה גדול של טעויות שנעשו ע"י גורם מנהלי בכיר (ברשותו חותמת העיריה לגבי שנת 2009) מביא במקרה זה לסתירת אותה חזקה ואפנה בענין זה לפסק דינה של השופטת ד' ברק ארז מיום 6.11.2012: 'זוהי חזקה הנתנת לסתירה, על מנת שלא להעמיד את האזרח בפני חומה ביורוקרטית בצורה ולא ניתנת להבקעה.

בשל שלילת חזקת כשירות המעשה המינהלי בכל הנוגע למתן הפטור התקבלה העתירה במובן זה שחל על הערייה איסור לפעול נגד הנתבעת בגין החוב שיוחס לשנים שבהן ניתן לנכסים פטור, אלא אם ינתן פסק-דין לזכותה בתביעה אזרחית.

בשורה של פסקי-דין נקבע שאין בכוחם של הליכי גביה באפיק המינהלי להפסיק או לאפס את מירוץ ההתיישנות, ככל שהדברים אמורים בהליך הגביה האחר שביטויו בהגשת תובענה לבית-משפט [ר' תא"ק (י-ם) 20237-01-15 עריית ירושלים נ' פרידמן (2015); תא"ק (י-ם) 51953-01-15 עריית ירושלים נ' ל.ר. מתן שירותים בע"מ (2015)].

הנתבעת הלינה על כך שעם ביטול הפטור – תוך השתת חיוב ארנונה למפרע בגין השנים 2006 עד 2011, לא שיגרה לה הערייה הודעה על ביטול הפטור או הודעת שומה מתוקנת; הערייה נקטה הליכים מינהליים לגביית החוב שנוצר בדרך זו ללא התראה מוקדמת, באופן שהוליד את העתירה המנהלית [סע' 12 בכתב-ההגנה וסע' 13 ב-נ/1].

...

מאחר שהרשות מצאה לנכון להסתיר מבית-המשפט את המסמכים שעל-יסודם ניתן הפטור, אין מנוס מלקבוע כי היא כשלה בהוכחת תביעתה בכל הנוגע לרובד העובדתי של הטענה למתן הפטור בשל טעות, קל וחומר טעות שיסודה בהטעיה ומצג שווא שיצרה הנתבעת.

בנסיבותיו של המקרה דנן, יש לדחות את התביעה.

התביעה נדחית במלואה.

לחלופין טען התובע במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין שהחוב מושא פסק הדין התיישן, לאחר שהנתבעת נימנעה מלנקוט בהליכים לגביית החוב במשך 20 שנים (ראו נספח ז' לבקשה).

לא בכדי בית המשפט המחוזי בהחלטתו בבקשת רשות ערעור שהגיש התובע נגד ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין משנת 1997 קבע את הדברים הבאים:" מצאתי לנכון ליתן רשות ערעור, כיוון שפסק הדין ניתן לפני כ-20 שנה, והדרך להשיג על החלטת בית משפט קמא היא בדרך של בקשת רשות ערעור. לא תהיה היזדמנות אחרת מאוחרת להדרש לטענות המבקש מלבד בהליך דנן" (ראו סעיף 7(ב) לפסק הדין בעיניין רע"א 24647-12-16 נספח י' לבקשה) (ההדגשות אינן במקור - א.ב.) פסיקת בתי המשפט מכירה שיש בפסק דין שניתן בהעדר הגנה ליצור מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא", המכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא העיקרית.

התובע לא צירף את כתב התביעה שהגיש בתיק 13523-10-14 במלואו ואשר במסגרתו עתר לאותו סעד הצהרתי הנתבע בתיק זה והעלה אותן טענות כבתיק זה, אלא אך את העמוד הראשון של כתב התביעה; התובע לא ציין שהגיש בקשה בטענת "פרעתי" בתיק ההוצאה לפועל בהן העלה אותן טענות וכי בקשתו נדחתה; התובע לא צירף את העתירה המנהלית שהגיש בתיק עת"מ 64269-12-15 במסגרתה טען אותן טענות הנטענות בכתב התובענה בתיק זה; הוא לא צירף את בקשתו לביטול פסק הדין משנת 1997 במסגרתה טען לאותן טענות, את ההחלטה הדוחה את בקשתו ואת החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את בקשת רשות ערעור שהגיש.

אשר לטענת התובע בתשובה לבקשה כי בסמכות בית המשפט לידון בטענות כנגד חוב ארנונה גם מקום שלא הוגשה השגה בפני מנהל הארנונה, מופנה התובע להחלטת בית המשפט השלום בתביעה למתן סעד הצהרתי שהגיש בתיק 13523-10-14 שנמחקה מטעם זה. טענת התובע כי הנתבעת נימנעה מלנקוט בהליכי גבייה במשך 20 שנה, עומדת בנגוד להחלטת בית המשפט שהתובע ידע על הליכי הגבייה של פסק הדין משנת 1997 לכל הפחות משנת 2000 (ראו החלטת בית המשפט השלום מיום 20.11.16 בבקשה לביטול פסק הדין ובהחלטה בבקשת רשות ערעור בתיק רע"א 24647-12-16).

...

נתבע יבחר האם ומתי להתגונן, ויוכל יהיה להביא לביטול תוצאות ההתדיינות הראשונה ללא צורך בהגשת בקשה לביטול פסק הדין (ראו; רע"א 6498/05 צבעוני נ' בנק הפועלים (23.2.2006); רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' רלה ויינשטיין (להלן: "עניין רלה ויינשטיין"); רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל נ' בן ברוך ( 23.7.2012)) היטיבה לבטא זאת כב' הנשיאה בדימוס השופטת נאור בעניין רלה וינשטיין: "מקובלת עלי המדיניות השיפוטית שבוטאה בבהירות הן על ידי השופטת ארבל (בדן יחיד) והן על ידי השופטת מזרחי בקטע שהובא לעיל (וצוטט אף בפסקי דין אחרים). כמוהן, גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (עניין קלוז'נר, בעמ' 587) כבמקרה שלנו. אני סבורה שלא בכדי אין כמעט פסיקה הדנה בשאלה אם מהלך כזה אפשרי הוא. דומני שהדבר נובע מכך שברור לכל, או למצער כמעט לכל, שאין הדבר אפשרי. ב-ת"א (מחוזי ירושלים) 4582/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן ([פורסם בנבו], 24.2.2004) שעניינו תביעה לביטול פסק דין קבע השופט נ' סולברג כך: "דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה 'לעומתית' לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא-היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול. דרך הכלל היא, כי סופיות הדיון משרתת את הצדק. היוצא מן הכלל הוא, מצב שבו סופיות הדיון גורעת מן הצדק". דברים אלה יפים הם גם לענייננו אנו".

דין תביעת התובע בתיק זה להידחות גם מחמת חריג "השתק הגנה" שהוכר בפסיקת בית משפט העליון, שכן תביעת התובע ככל שתתקבל יהא בה לאיין את פסק הדין משנת 1997 (ראו; ע"א 4576/17 Air Via OOD נ' השטיח המעופף בע"מ (18.12.2018)).

לעניין זה יפים דברי המלומדת, פרופ' נינה זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (1991 תל אביב, תשנ"א, עמ' 14): "אינטרס החברה הוא לשים סוף להתדיינות, ובכך לשמור על כבודה ויוקרתה של המערכת השיפוטית ולהבטיח יצבות וודאות לגבי כוחו המחייב של המעשה השיפוטי. אם יותר לבעל דין שאינו מרוצה שמתוצאת פסק הדין לחזור ולהתדיין עם בעל הדין יריבו באותו עניין עד שישיג את ההכרעה הראויה בעיניו, משמעות הדבר היחלשות מעמדו של בית המשפט בעיני הבריות ויצירת סכנה של הכרעות שיפוטיות סותרות באותו עניין או באותה שאלה. מכאן קצרה הדרך לערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט". מכל האמור התובענה נדחית.

פסק דין זה עוסק בעתירה מינהלית ובערעור מנהלי שהוגשו על ידי מרצפות בת ים בע"מ (להלן: "מרצפות"), ונדונו במאוחד.

בתגובה, ביקשה מרצפות מהעירייה ביום 4.3.2003 את פירוט המדידה, והוסיפה כי לאחר בדיקה מחודשת, ובמידת הצורך, תערוך תיקון של חוזי השכירות ביחס לגודל השטח המושכר ותעביר לעירייה חוזים חדשים (נספח 8 לתגובה).

בגדרי העתירה הקודמת נטען, כי ככל שהשטח שהוחזק על ידי קלפורם קטן יותר מזה שבגינו חויבה, אזי היה על הערייה לייחס את ההפרש לאחת מהשוכרות האחרות, אך לא למרצפות שאיננה מחזיקה בו. ביום 20.2.2011 הגיעו הצדדים להסכם פשרה בגדרי העתירה הקודמת, לפיו יימחק העיקול ויבוטלו הליכי הגבייה, זאת כנגד הפקדת סכום של 600,000 ₪ וכן ערבות אישית של בעל השליטה במרצפות, בסכום נוסף של 250,000 ₪.

הערייה מפנה למסמך שצורף כנספח א' לתגובתה בעתירה הקודמת, ואולם דומני כי אין בו כדי למלא את הנידרש, מאחר שהפרשי החובות עבור השנים 2009-1998 מסתכמים בשורה אחת, המוכתרת "תקוני ארנונה". חרף זאת, סבורני כי אין בהקשר זה כדי להביא לבטלות החיוב, כטענת מרצפות.

העתירה המינהלית – טענות בדבר היתיישנות החוב וחיוב רטרואקטיבי פסול טענת מרצפות להתיישנות החוב כפי שנפסק ב-רע"א 187/05 נסייר נ' עריית נצרת עילית, פ''ד סד(1) 215, וכן בהרכב מורחב ב-עע"ם 8832/12 עריית חיפה נ' סלומון בע"מ (15.4.2015) הראציונלים שביסוד טענת ההתיישנות כוחם יפה אף כאשר מדובר בחוב הנתבע בהליך גבייה מנהלי (לרבות חובות ארנונה).

...

אני סבור כי בנסיבות ייחודיות אלו, ברירת המחדל היא להטיל את החיוב בגין הנכס על בעליו.

סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהא בו כדי לשנות ממסקנתי.

לאור המקובץ, הערעור נדחה והעתירה מתקבלת באופן חלקי ביחס לטענת ההתיישנות.

בקשה שכזו, החוזרת על עצמה לא מעט במסגרת עתירות המוגשות לבית המשפט המינהלי, שבה ומעוררת את שאלת גבולות סמכות הגבייה המנהלית שהוענקה לעירייה בחוק ובפרט השאלה האם כשמדובר בגבייה מנהלית יש במשלוח חוזר ונשנה של התראות לכתובת שבה לא מתגוררת העותרת, כדי לעכב את מירוץ ההתיישנות של החוב? וכשבמישור המינהלי מדובר עולה מיד השאלה - מה נפקות חובת ההגינות המנהלית המוטלת על הערייה בעיניין האופן שבו היא גובה חובות ארנונה מאנשים כמו מר נדב המנוח, הנמצאים בעוני ובמצוקה קשה במיוחד? על כל אלו ועוד בהחלטה דנא.

אלא שתחת פנייה להליך משפטי "מבוסס יותר" כלשון בית משפט השלום, בו נידרש מטבע הדברים לברר את הטענות ולהוכיחן בראיות, העדיפה הערייה אפיק גבייה פשוט יותר מבחינתה הוא האפיק המינהלי, וביום 27.1.2021 (כשנתיים לאחר שההליך האזרחי נמחק בהסכמה) הוציאה הערייה צו עיקול מינהלי על הדוכנים שברחוב התקוה 44.

ביום 7.3.2021 פנה ב"כ העותרת למחלקת הגבייה של הערייה ובקש "לבטל לאלתר את צוי העיקול המינהליים ולחדול מכל הליכי גבייה כנגד מרשתי, מדובר בחוב מוכחש משנת 2010, שממילא התיישן זה מכבר ביום 1.1.17" (נספח 15 לעתירה).

טענה זו כי אין במשלוח דרישות תשלום סתמיות לדירה ברחוב לה גרדיה 39 כדי למנוע את היתיישנות החוב נתמכה במספר פסקי דין אליהם הפניתה העותרת ובהם היתייחסות בתי המשפט לעניינים מינהליים לאפקטיביות הליך הגבייה לעניין ההתיישנות בהם נקבע כי חוב ארנונה מתיישן כאשר לא ננקטות פעולות גבייה אפקטיביות על ידי הרשות (עת"ם (חי') 23789-10-12 שחאדה נ' עריית חיפה (5.2.2014) (להלן: "עניין שחאדה"); עת"ם (חי') 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עריית חיפה (6.6.2012); עת"ם (מרכז) 43682-02-18 זוננשיין נ' עריית רחובות (13.6.2019) (להלן: "עניין זוננשיין")).

למול מגוון האפשרויות האפקטיביות שניתנו בידי הרשות, מונחים על כף המאזניים שיקולים של זכויות הנישום והאינטרסים החיוניים של החייב בתשלומי ארנונה שאליהם כבר התייחסה הפסיקה כשאמרה "כי השמוש באותם כלים עוצמתיים שמקנה הפקודה [לרשויות המקומיות – א.נ.ח] עלול להיות כרוך בפגיעה בזכויות יסוד של הפרט ובראשן זכות הקניין שלו... הפעלת אותם אמצעי גבייה חריגים שמקנים לרשויות כוח יוצא דופן כלפי הנישום-החייב צריכה להעשות במשנה זהירות; כהיקף הסמכות כך גודל האחריות. ודוק, נוכח ריבוי הסמכויות בפקודה ואופיין הפוגעני נידרשת עמידה דווקנית ודקדקנית על קיומן של הוראות הפקודה, ואופן יישומן... לכך יש להוסיף כי רשויות המס פועלות כרשות מינהלית, וככאלה פעולותיהן כפופות לכללים ולעקרונות המשפט המנהלי... משמעות הדבר היא כי כאשר המשיב עושה שימוש בכלים העוצמתיים שהוענקו לו בפקודה עליו לנהוג ביושר, בהגינות ובתום לב... ועליו לפעול ביעילות, במהירות, בשקידה ראויה, בסבירות ובמידתיות" (ע"א 8158/16 בן מנחם נ' פקיד שומה – מס הכנסה חיפה, פסקות 9-10 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף (16.10.2018)).

...

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם העקרונות שבבסיס דיני הסעדים המינהליים: "כל תרופה וכל סעד אשר יישרו בעיני בית-משפט זה והנראים לו כדרושים לעשיית צדק הם בהישג ידו" (בג"ץ 101/74 בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נ' שר הבטחון, פ"ד כח(2) 449, 455-454 (1974)).

כאמור לעיל – העתירה מתקבלת.

בהתאם לאמור אני קובעת כי חוב הארנונה נושא עתירה זו התיישן והמשמעות היא שעל העירייה לחדול מפעולות הגבייה המנהלית ולהסיר את העיקול שהטילה על הנכס ברחוב התקווה 44.

בהתאם לכך, בית המשפט בהליך המינהלי קבע שפסק הדין בהליך הנוסף מהוה מעשה בי-דין, היוצר השתק פלוגתא ביחס לטענת העותרים לפיה לא חל עליהם חיוב ארנונה.

ביחס לכך, קבע שלעירייה הוצג מידע שקרי לפיו החברה אינה מחזיקה בנכס ועל יסוד זה הועברה דרישת התשלום לבעלי הנכס, אולם רק בעקבות פסק הדין שניתן בהליך הנוסף, נמחק שמו של הבעלים כמחזיק.

במצב דברים זה, בית המשפט בהליך המינהלי דחה את טענת העותרים בדבר היתיישנות החוב וקבע שהתיקון הרטרואקטיבי ברשום החוב אינו צריך להיזקף לחובת הערייה.

על פסק הדין בהליך המינהלי המערער ביקש לקבל ייצוג מטעם הסיוע המשפטי לצורך הגשת ערעור, אולם המשיב דחה את בקשתו.

כך גם אין מקום להעלות בפני ערכאת העירעור טענות חדשות לפיהן לא היה למערער אמצעים לביטול העיקול שהוטל על חשבונו ושהוצגו על ידי הערייה מסמכים מפוברקים, טענה שלא נתמכה באסמכתה כלשהיא.

מדובר בפסק דין חלוט, על המשתמע מכך מבחינת מעשה בי דין והלכה למעשה בית המשפט בהליך המינהלי הסתמך בקביעותיו על פסק דין זה ובהתאם לכך השית את סכום הארנונה על המערער והחברה למשך כל התקופה.

...

דיון והכרעה אני דוחה את הערעור.

לסיכום, אני מורה על דחיית הערעור.