לטענת המערער עניין זה מקנה לו את עילת הביטול הנזכרת בסע' 24 (4) לחוק הבוררות ובלשונו -
"(4)לא ניתנה לבעל-דין היזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו;"
לטענת המערער, כיוון שהוא הגיש סיכומיו לפני הגשת סיכומי המשיבים ומכיוון שסיכומי המשיבים כלל לא הועברו לעיונו, הוא לא יכול היה להגיב לטענותיהם ולא יכול היה לטעון לזיופם של המסמכים הנזכרים.
ומכל מקום לצרופות שצורפו על ידם לא הייתה כל השפעה על פסק הבורר, שכן אין עניינו של הפסק בשווי הנכס אלא בשיעור חובו של המערער כלפיהם ומעת שזה הודה במפורש כי הוא לווה מהם סכומים שאף עולים על הסכום שנפסק הרי שלא נגרם כל עוות דין ואין כל מקום לביטולו של פסק הבורר נוכח הוראת סע' 26 (א) לחוק הבוררות ובלשונו -
"בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עוות דין".
תחילה יאמר כי מאחר ואין לפנינו פרוטוקול של הדיון שהתקיים לפני הבוררים, ואף לא קיים כלל תיק בוררות כפי הודעת הבוררים, הרי שלא ניתן לשלול את טענת המערער כי סיכומי המשיבים לא הועברו לידיו על ידי הבוררים שכן אין כל ראיה שהדבר נעשה.
דומים הדברים לשמיעת בעל דין ללא שמיעת הצד שכנגד, שהרי בהיעדר קבלת סיכומי הצד שכנגד לא יודע המערער על מה הוא נידרש להגיב ולאיזו ראיה אותה מבקשים המשיבים לצרף לסיכומיהם עליו להיתנגד.
...
****
אחר שעיינו ארוכות בטענות הצדדים, ואחר שבאי כוחם אף שטחו בפנינו טענותיהם בע"פ באריכות אך בטוב טעם ודעת, מצאנו לקבל הערעור וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.
ואם כן, בהמשך לדברים הנזכרים, נקדים ונאמר כי אנו מקבלים את קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא לגבי מרבית טענותיו של המערער ובכלל זה :
(1) דחיית טענותיו ביחס לאי הבנת המשמעות של שטר הבוררות - אחר שהוכח שהצדדים פנו ביודעין לרב סרוסי ובית דינו מתוך היכרותו אותו ואחר שזה הסביר להם את משמעות שטר הבוררות ותוכנו והם אף חתמו עליו.
כך מצאנו לאמץ את קביעת בית משפט קמא כי אין מקום לטענת המערער כי נאנס לפנות להליך בוררות בשל איומיהם של המשיבים כי ילשינו עליו לרשויות המס בצרפת, הן מחמת העובדה שטענה זו לא הועלתה בכתב התביעה לביטול פסק הבורר והן מחמת פסיקתו של בית המשפט שאין באמירה כי מעשה ידווח למשטרה או לרשויות החוק משום איום המצדיק ביטול הסכמה מחמת אונס או עושק, והן מחמת זה שהטוען לאונס מסוג זה צריך לעתור תחילה לביטול הסכם הבוררות ולא להמתין למתן פסק הדין ולעתור אז לביטולו (וראו לעניין זה, כדוגמה – תמ"ש 78119/98 ג.ח נ' י.ח (2006); ת"פ 332/83 מד"י נ. שומכר (1983); ע"פ 257/79 סווירי נ. מד"י (1980)).
יש לזכור כי עסקינן בנכס מקרקעין הרשום נכון להיום על שם המשיב 2, ובפסק הבורר נפסק כי המערער ישלם למשיבים את החוב לאחר מכירת הנכס, כאשר לערך הנכס יש משמעות בכל הקשור לסך אותו על המערער להשיב למשיבים אם בכלל, וזאת מבלי להיכנס כלל לבחינת לב המחלוקת המשפטית/עובדתית בין הצדדים - האם הסכומים ששולמו על ידי המשיבים עניינם בהלוואה או בהשקעה ברת סיכון.
בנסיבות אלו בהן קופחו לכאורה זכות יסוד דיוניות אך מהותיות של המערער אשר מניעתן ממנו מהווה פגיעה של ממש בכללי הצדק הטבעי, דומה כי על אף שמדובר בחריג, יש להורות על ביטולו של פסק הבורר - וכך אנו מורים.
סוף דבר
פסק הבורר – מבוטל, כמו כן מבוטל פסק דינו של בית משפט קמא מיום 8.5.23.
