בין היזמים לבין יתר חברי קבוצת הרכישה נתגלע סיכסוך על רקע טענות לפיהן היזמים, אשר רכשו זכויות לדירות בקומות העליונות בבניין, ניצלו את מעמדם כדי להיטיב את מצבם על חשבון יתר חברי הקבוצה, תוך הפרת התחייבויותיהם על פי הסכם השתוף עליו חתם כל אחד מחברי הקבוצה (להלן: הסכם השתוף).
מנגד התקבלו חלק מטענות המבקש בדבר סכומים שהנציגות חבה לו. בסופו של יום חויב המבקש על פי הפסק בתשלום סך של כ-400,000 ש"ח עבור "השלמת הון עצמי" בתוספת ריבית; סך של כ-620,000 ש"ח עבור "תשלומי איזון" בתוספת ריבית; סך של 141,000 ש"ח בגין העיכוב בהשלמת הפרויקט; סך של 25,000 ש"ח עבור תשלום נוסף שהוא חב לנציגות; וסך של 150,000 ש"ח עבור הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד. הנציגות מנגד חויבה לשלם למבקש סך של כ-145,000 ש"ח.
המבקש, אשר התקשה להשלים עם תוצאת הפסק, הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות בהתבסס על עילות ביטול שונות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק).
הודגש כי מלשונה של תניית הבוררות עולה שחברי הקבוצה ביקשו להעניק לעצמם את הכוח לנהל בוררות נגד הנציגות, אך אין בתניה זו כדי להקנות לנציגות כשרות לשמש כתובעת וליזום הליך בוררות נגד מי מחברי קבוצת הרכישה.
...
יתרה מכך, היא אף סותרת הוראה ברורה אחרת בהסכם השיתוף – הוראת סעיף 14 – המורה באופן ברור כי "בכל מקרה של אי קיום הוראות הסכם זה ע"י מי מהצדדים, יהיו יתר הצדדים והנציגות רשאים לתבוע מאותו הצד (להלן – 'הצד המפר'), פיצוי בגין כל הנזקים וההוצאות שנגרמו ליתר הצדדים" (ההדגשה הוספה); כי "מבלי לפגוע בכלליות האמור, תהיה הנציגות מוסמכת לפעול בשם הצדדים המקיימים הסכם זה כנגד הצד המפר הנ"ל, על מנת לממש את זכותם של יתר הצדדים" (ההדגשה הוספה); וכן כי "תהיה הנציגות רשאית, לפי שיקול דעתה הבלעדי, ובאמצעות היועצים המשפטיים, לאכוף את קיומו של הסכם זה על הצד המפר, כפי שתמצא לנכון...". בנסיבות אלו, ובהינתן העובדה שבתניית הבוררות צוין באופן מפורש כי "הבורר לא יהיה כפוף להוראות הדין המהותי, אלא להוראות הסכם זה" – דין טענותיו של המבקש לעניין היותה של הנציגות צד להליך, להידחות.
באשר לעצם העובדה שהכרעת הבורר בסוגיית ההון העצמי התבססה על דוחות השמאי, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין בכך משום סתירה להוראות הסכם השיתוף.
הבקשה נדחית אפוא.
