בקשה לביטול מתנה שניתנה לפני פטירה בגלל התנהגות מחפירה

המבקש טוען שהוא מבקש לחזור בו מהמתנות שנתן נוכח היתנהגות מחפירה של המשיבה כלפיו, היתנהגות בעטיה מצא עצמו מתגלגל ברחובות בחוסר כל, וכי המתנות ניתנו על ידו מתוך הטעה, מירמה ועושק וגם לכן יש לבטלן.

המסקנה היא שגם אם המבקש יוכיח טענותיו (וכפי שיובהר הוא לא הוכיחן), לא יהיה בהן כדי לבסס זכות לביטול מתנה שנגמרה ברשום כשש שנים טרם הגשת התביעה.

מהראיות שבפני עולה שמספר שנים לאחר פטירת רעיית המבקש הוא התגורר חלק לא מבוטל מהזמן בדירתם של המשיבה ואברהם שדאגו לכל צרכיו (תצהיר המשיבה ותצהיר אברהם, כן ראו פרוטוקול הדיון מיום 7.1.16 בתביעה לפירוק השתוף בו העידו אברהם, המשיבה וירון שהמבקש מתגורר רוב הזמן עם אברהם והמשיבה, נספח ד' לתצהיר המשיבה, מש/4).

...

כפי שיפורט, אין צורך להכריע במחלוקות העובדתיות שבין הצדדים, שכן מצאתי כי דין התביעה להידחות מאחר ואין כל עילה שבדין להורות על ביטול המתנות.

אני סבורה כי לא נפרשה בפני המסכת העובדתית המלאה ונותרו תהיות.

גם לכן דין התביעה להידחות.

תוצאה מכל האמור התביעה נדחית.

כוונת המנוח היא גם בהסכם רכוש עליו חתם עם הנתבעת לפני שנישאו, בו הגדירו הזכויות שיגיעו התובע גם חתום, כי כוונת המנוח הייתה שהתובעים יקבלו לאחר פטירתו חזקה בלעדית במשק, כך התנהג כל חייו.

אימו של התובע לא פנתה לבטל את המתנה מעולם, ואביו לא יכול היה לבטלה לבד, אלא באמצעות בית המשפט, וכמפורט לעיל בחר שלא לעשות כן. כאמור לעיל, ס' 19 ג( 7) להסכם המשבצת קובע, כי לאחר פטירת בעל זכויות בר הרשות, ככל וניתנה התחייבות קודמת למינוי בן ממשיך שאושרה ע"י הסוכנות, לילד ששמו ננקב במפורש, תימסרנה לו הזכויות במשק.

טענת הנתבעת לביטול המתנה מכח ס' 5(ג) לחוק המתנה, בגין היתנהגות מחפירה מצד התובעים כלפי המנוח, לא הוכחה.

עיון במסמכים שצורפו מהתיקים הנוספים אליהם הפנו הצדדים, הליך אפוטרופסות שניפתח עבור המנוח בשנת 2013 , ובקשה לצוו הגנה שהנתבעת הגישה סמוך לכך כנגד 3 ילדיו של המנוח, מעלה אכן מערכת יחסים מורכבת, אולם - בין הנתבעת לבין שלושת ילדיו של המנוח, שנים קודם לפטירתו, ולא בין המנוח לילדיו.

...

בנסיבות כאן, אשר לתיקון ההוראה בהתאם לרצונו של המנוח (קרי, מה היה מצווה אלמלא הטעות בעובדה), הרי שמכל שפורט עד כאן, עולה שלא היה משנה את התקופה שנקבעה בהסכם עליו חתמו בעבר (וקיימו בהתנהגותם), למגורים במשק "כל ימי חייה". על כן הוראה זו בצוואה תתוקן (באותו הסעיף בו הטעות, בס' א רישא), כך שבמקום "שנה", יבוא "כל ימי חייה". לסיכום, נוכח כל שפורט לעיל, נדחית ההתנגדות לקיום צוואת המנוח.

סיכום מכלל הנימוקים שפורטו, מוצהר בזאת, כי מינוי הבן הממשיך במשק (התובעים) על כנו, לא בוטל ולא נמצא לבטלו, ונדחית התביעה להצהיר כי הזכויות במשק לנתבעת.

ההתנגדות לקיום צוואת המנוח, נדחית.

בבסיס טענת החזרה ממתנה עומדת טענה כי בעבר ביקשה התובעת להעניק מתנה לנתבע, אך עקב היתנהגותו המחפירה היא חוזרת בה מכוונה זו. לעומת זאת בבסיס הטענה שנפלו פגמים בעסקת המתנה עומדת טענה שהתובעת לא הבינה על מה חתמה או נפל בחתימתה פגם ברצונה הנעוץ במצוקתה.

למה? כי אם יהיה מצב שהאמא נפטרת מהעולם לפני שהדבר הזה מוסדר, יהיו מלחמות והם לא רוצים מלחמות בין האחים.

על גמירת דעתה להיתקשר בהסכם המתנה ניתן ללמוד מגילוי החצוני של כוונתה בחתימה על הסכם המתנה, וכן לכוונתה הפנימית הנלמדת מהנסיבות ומהתנהגות הצדדים לפני החתימה ולאחריה, המצביעות אף הן בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתה של התובעת להיתקשר בהסכם.

האם זכאית התובעת לחזור בה מהמתנה לטענת התובעת מדובר בהתחייבות לתת מתנה ועותרת היא לבטלה לאור היתנהגות מחפירה של הנתבע כלפיה ומבקשת להשלים את עסקת המתנה עם הבת בלבד.

...

בנוגע לבחינת גמירת הדעת בהסכמי מתנה נקבע: "כאשר דנים אנו בעיסקת מתנה, המבחן האובייקטיבי-חיצוני אינו מאבד מתקפותו, אולם עלינו להביא בחשבון כי ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת בעומדה אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה... נוכח אופייה של העיסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד-משמעי. אכן, הבטחת ציפיותיו של מקבל המתנה הינה אינטרס ראוי להגנה, ומקובלת עליי ההלכה המושרשת כי את גמירת-הדעת יש להסיק, גם בחוזה מתנה, על סמך גילויה החיצוני של כוונת המתקשר. אלא שבחוזה מתנה יש להכיר בציפיותיו של מקבל המתנה כלגיטימיות רק כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד-משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה". [ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 597 (1998)].

מסקנה זו עולה בבירור מטענות התובעת בעצמה "כיום מאחר ובתה .. מתגרשת "מהנתבע", ברור לתובעת, כי יש לעצור את הליך הפרצלציה, והענקת המתנה "לנתבע"" (סעיף 27.4 לכתב התביעה).

סיכומו של דבר הוא שנדחית תביעת התובעת לביטול הסכם המתנה.

בתביעתן הנוכחית מבקשות התובעות להצהיר על בטלות ההסכם, מחמת פגמים שנפלו ברצון המנוח, עת היתקשר בו, וכן מחמת היתנהגותו המחפירה של י.י. כלפי המנוח ובני משפחתו.

לוז טענת התובעות הוא, כי ההסכם נכרת בהעדר גמירות דעת המנוח, תוך ניצול מצבו הרפואי הירוד, ותלותו המוחלטת בי.י., המובילים לכך שעסקינן בחוזה פסול; לחילופין, טענו התובעות כי הסכם המתנה ניתן לביטול, מפאת פגמים שנפלו בכריתתו - טעות, הטעה, כפיה, עושק, כאמור בסעיפים 14(א), 15, 17, 18 ו-30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן - "חוק החוזים"); ולנוכח זכותו הנטענת של המנוח (אשר התובעות טוענות לה בנעליו) לביטול ההסכם בשל היתנהגות מחפירה של מקבל המתנה - י.י., כלפיו וכלפי בני משפחתו בהתאם להוראת סעיף 5(ג) לחוק המתנה, התשכ"ח - 1968.

סעיף 2 לחוק המתנה מבהיר, כי הסכם למתן מתנה הוא חוזה, וכדי ליצור מתנה - כמו כל חוזה אחר - נידרשת הסכמה וגמירות דעת של המתקשרים בו. מאחר וחוק המתנה אינו מתייחס לסוגיית גמירת הדעת, על מנת לבחון האם היתקיימה במנוח גמירת הדעת הדרושה לבצוע הסכם המתנה, יש לפנות למבחן האובייקטיבי הקבוע בדיני החוזים הכלליים, הבוחן את היתנהגות הצדדים ואת נסיבות העניין לפני כריתת החוזה ולאחריו, תוך התאמתו לאופי העסקה - כעיסקת מתנה, ולמגמה הכללית בדיני המתנה להגן בעיקר על נותן המתנה - שהרי צד שלא תרם מצידו דבר לעסקה ושכל מה שניתן לו - בחסד ניתן, איננו זכאי לאותה מידה של הגנה הנתנת למי שתרם לעסקה החוזית.

אף אם אין מקום לקביעה נחרצת באשר לדרכו של עולם, ולכך שאין דרכו של אדם קשיש ליתן בערוב ימיו במתנה את כל או עיקר רכושו, ובכך לשלול את אפשרותו לחזור בו מהמתנה ככל שיזדקק לרכוש זה לצרכיו הוא - עת יתכנו מקרים בהם אדם יבחר להעניק רכושו "בידיים חמות" - בחייו, חלף הענקתו לאחר מיתה - נסיבות כאמור מחייבות הקפדה יתרה ובדיקה האם אכן ניתנה המתנה מרצון חופשי, עת לא הופעלו על הנותן השפעות פסולות.

...

לאור מסקנה זו הרי שיש לקבל את התביעה מפאת השפעה בלתי הוגנת ודי בכך בכדי לייתר את הדיון ביתר העילות החוזיות הנטענות (מבלי לגרוע מהאמור לעיל בדבר זכות המנוח לבטל את ההסכם מחמת טעות, עת לא הוכח, כי ידע את דבר חבותו במס ושיעורה הניכר הנטען).

למעלה מן הצורך אציין כי לתוצאת בטלות הסכם המתנה ניתן להגיע גם בגין התקיימות עילת העושק, כאשר אני סבור כי עלה בידי התובעות להוכיח קיומם של יסודותיה - אף שעילה מעין זו מתאימה פחות לעסקאות מתנה השוו: פרידמן וכהן בעמ' 428 - 431).

אשר על כן התביעה מתקבלת ואני מורה על ביטול הסכם המתנה מיום 8.5.16.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1123466/13 בבית הדין הרבני איזורי אשקלון לפני כבוד הדיינים: הרב מאיר כהנא – אב"ד, הרב שלמה צרור, הרב **** גודיס המבקשת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד דפנה זאק ועו"ד פתחי שחאדה) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד נמרוד לבקוביץ לביא) הנידון: דחיית תביעה לביטול הסכם גירושין בעניינים הרכושיים וביחס לבן החורג פסק דין

יש לציין שאף בתצהיר האם שצורף תביעה לביטול ההסכם, נאמר בלשון זו: "אני ובעלי [ל'] נתנו לבת שלנו סך של 820,000 ש"ח לרכישת הדירה, ולו היינו יודעים כי בפחות משנתיים הבת תגרש היינו רוכשים לה דירה לבדה ועל שמה בלבד ללא הגרוש שלה." כידוע, התרחשויות העתיד אינן עילות לביטול מתנות, גם אם היו אוהבים והפכו לשונאים, עי' שו"ת ריב"ש (סי' שא), מובא ברמ"א (אה"ע סי' צט סעיף ב), וכן בשו"ת תרומת הדשן (סי שיז), הובא ברמ"א (חו"מ סימן רמו סעיף יז), וז"ל: "היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור (ת"ה סימן שי"ז)". גם בחוק המתנה, תשכ"ח-1968, להבדיל, "היתנהגות מחפירה" של המקבל כלפי הנותן או בן משפחתו מהוה עילה רק לביטול התחייבות לתת מתנה, אך לא לביטול מתנה שכבר ניתנה.

הבעל: הוצאתי את כל מה שקבלתי מאבא שלי מ[א'] ביקשתי עוד 100 והוספתי מההורים שלה ומה-700 וה-700 קנינו את הדירה, היה 550,000 ש"ח מהבית של אבא שלי ועוד 100 מאח שלי, אבא שלי נפטר לפני 5 שנים.

...

לא יודעתי מה קורה מאחורי זה אם זה לטובתי או לא. בית הדין: להורים שלך הראית את ההסכם? האישה: לא. בית הדין: פחדת שהם יגידו שזה לא טוב ולא יתנו לך להתגרש? האישה: כן. בית הדין: מתי הראית להם זה? האישה: נראה לי שהם לא ראו מעולם.

מסקנה לאור כל הנ"ל, בית הדין קובע: התביעה לביטול הסכם הגירושין נדחית.