בקשה לביטול כתב אישום: פגמים, הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית

לפני בקשה לביטול כתב האישום בשל פגמים שנפלו בו ומטעמים של הגנה מן הצדק – אכיפה בררנית, גם כן. רקע בתאריך 1.7.18 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירה של חניה על מדרכה לפי סעיף 4(ב) לחוק העזר בנימינה גבעת עדה (העמדת רכב וחנייתו) התשס"ו-2005 (להלן: "חוק העזר").

...

דיון והכרעה אקדים ואבהיר כי טענת הנאשם בדבר אכיפה בררנית במקרה זה לא נתמכה במאום ומשכך אני מחליטה לדחותה.

מפני כל האמור לעיל ולאחר ששוכנעתי כי במקרה פשוט זה היתה למאשימה האפשרות להגיש כנגד הנאשם כתב אישום נכון ומדויק בהתאם לנתונים שהיו בפניה והיא לא עשתה כן מבלי שהיתה לה הצדקה סבירה לכך, סברתי כי נכון אעשה אם אעתר לבקשת הנאשם ואורה על ביטול כתב האישום.

לטעמי, מדובר במקרה שהמאשימה נהגה בו באופן לא ראוי מלכתחילה, שכן על אף שהיתה לה האפשרות להיות ערה לפגמים שנפלו באופן ניסוח כתב האישום עובר לדיון שהתקיים בבית המשפט, היא לא בקשה לתקנו אלא לאחר שהנאשם השמיע טענותיו וגם אז עשתה כן באופן לא מכבד, או כזה שיכולה להשתמע ממנו המסקנה שאין זה עניין מהותי להקפיד בפרטי האישומים המיוחסים לאדם המואשם בפלילים, גם אם מדובר בעבירת חניה שהיא עבירה קלה יחסית.

סוף דבר אני מורה על ביטול כתב האישום מחמת הפגמים שנפלו באופן ניסוח כתב האישום ובתוך כך מבהירה לנאשם כי אין בהחלטתי כדי ליתן לו לגיטימציה לבצע בעתיד עבירות דומות לאלה שבהן התכוונה המאשימה להאשימו במקרה זה. המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים בדואר רשום.

ואלה טעמי: אכן, בעע"מ 2668/15 מדינת ישראל נ' פרופ' הלל וייס נפסק כי נאשם הטוען להגנה מן הצדק, לרבות טענה בדבר אכיפה בררנית רשאי לבקש מסמכים שהוא סבור שיבססו את טענתו, ועל בית המשפט להכריע בשאלת הגילוי בגדרי ההליך הפלילי בלבד, במסגרת סעיף 108 לחסד"פ, ולא בגדר בקשה המוגשת מכוח חוק חופש המידע.

בכל מקום בו מועלית טענה לאכיפה בררנית, מצוה בית המשפט לבחון את אופן היתנהלות המאשימה כלפי מי הנחשבים "שוים" בנתוניהם הרלבאנטיים אל הנאשם המעלה את הבקשה: "...אכיפת הדין נגד אדם אחד והמנעות מאכיפתו נגד אחרים – כאשר מדובר במקרים דומים – היא אכיפה בררנית (selective enforcement). אכיפה בררנית יכולה לקבל ביטוי באחד משני מופעים: הראשון, החלטה להעמיד לדין רק חלק מן המעורבים בפרשה נדונה; השני, החלטה להעמיד לדין בשעה שבפרשות אחרות שעניינן דומה לא הוגשו כתבי אישום. [...]. כך או כך, המשותף לשני פניה של הטענה הוא כי סמכות האכיפה הופעלה נגד אחד ולא נגד אחרים, ללא כל טעם טוב להבחנה ביניהם..." (ר' ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ).

גם בהחלטתי מיום 27.12.21 בבקשת ב"כ הנאשם כי אורה על ביטול כתב האישום מחמת פגם או פסול שנפלו בו ו/או מחמת "זוטי דברים", הבהרתי כי מאחר שעובדות כתב האישום מייחסות לנאשם כריתה של כ- 50 עצי אקליפטוס ללא רשיון כריתה כדין בעוד שטענותיו בנוגע לנסיבות בהן בוצעה הכריתה שונות, דהיינו כי מדובר בכריתת מספר עצים ע"י מי שהוא כורת עצים מקצועי, ברשיון ובמסגרת פרויקט מאושר, צריך שתתבררנה במסגרת שמיעת הראיות.

...

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטענות ב"כ הנאשם, לתגובת המאשימה, להוראות החוק ולהלכה הפסוקה, מסקנתי היא כי בשלב זה של ההליך, דין הבקשה להידחות.

במצב דברים זה אני סבורה כי סדר הדברים הנכון צריך להיות כזה שהראיות הנוגעות לנסיבות המקרה תישמענה תחילה.

מפני כל אלה ומאחר שהנאשם אינו טוען כי לא מוגשים כתבי אישום כנגד מי שכרתו כ- 50 עצים ללא רשיון (בדומה למה שנטען כלפיו), סברתי כי נכון לעת הזו, דין הבקשה להידחות.

בדיון שהתקיים בתאריך 01.05.23 ביקש ב"כ הנאשם להגיש בקשה לביטול כתב האישום מן הטעם של אכיפה בררנית בטרם ישיב הנאשם על האמור בכתב האישום.

טענות הצדדים בתמצית: לטענת ב"כ הנאשם, יש להורות על ביטול כתב האישום מטעמים של הגנת מן הצדק בגין אכיפה בררנית.

דיון והכרעה: סעיף 149 (10) לחסד"פ מורה כי, ניתן לבטל כתב אישום בנסיבות בהן "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". ההלכה קבעה כי טענה בדבר אכיפה בררנית תבחן בשלושה שלבים: תחילה, בחינת עוצמת הפגם שבהתנהלות המאשימה, לאחר מכן, בחינה האם בקיומו של ההליך הפלילי יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ולבסוף, בחינת הסעד המידתי הראוי בגין ההפרה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, החלטה מיום 31/3/05, פורסם בנבו, להלן: "הילכת בורוביץ").

...

לאור הנסיבות שפירטה המאשימה, סבורני שהנאשם איננו חלק מ"קבוצת השווים" לה הוא טוען, מאחר שקבוצה זו מוגדרת רק במסגרת מבצע איסוף נשקים.

סופו של דבר, בשלב זה של ההליך, לא הצליח הנאשם להוכיח שהמאשימה פעלה בניגוד לשיקולי הצדק ולמעשה, אף לא בניגוד לבקשותיו המפורשות של הנאשם.

הטענה המקדמית נדחית.

המבקש הפנה להלכות הפסוקות בעיניין הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית, ביניהן, ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, נט(6) 776 (2005) (להלן: "עניין בורוביץ") ובג"ץ 6396/96 סימונה זקין נ' ראש-עריית באר-שבע, נג(3) 289 (1999) (להלן: "עניין זקין"), וטען כי לאור האמור בפסיקה, מדובר במקרה ייחודי המצדיק ביטול האישום כנגד המבקש.

היינו, על הטוען להגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית להראות "בראש ובראשונה כי מדובר בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלוואנטי לעניין, במובן זה שהוא מצדיק היתייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום" (ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 37 (4.8.2008)).

דוקטרינה זו זכתה לעיגון חקיקתי במסגרת סעיף 149(10) לחסד"פ. גם כאשר קמה טענת הגנה מן הצדק לנאשם, אין משמעותה ביטול אוטומאטי של כתב האישום ועל בית המשפט להפעיל מבחן תלת שלבי להחלת ההגנה: עליו לזהות את הפגם שנפל ולקבוע את עוצמתו במנותק משאלת האשם.

...

לאור כל האמור, ביקשה המשיבה לדחות בקשת המבקש על הסף.

סוף דבר לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

לפני בקשה לביטול כתב אישום מטעמים של הגנה מן הצדק – אכיפה בררנית.

בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' (31.5.2005) קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי לבחינת התקיימות דוקטרינת ההגנה מן הצדק: ראשית, זהוי הפגמים שנפלו או ננקטו בעיניינו של הנאשם ובחינת עצמתם במנותק משאלת האשמה או החפות; שנית, בחינה האם בשל הפגמים יש בקיומו של ההליך משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; ושלישית, בחינה האם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום.

...

" [ההדגשה הוספה – נ.ה.א.] מן הכלל אל הפרט לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, לראיות שהונחו בפניי עד כה, ולהוראות החוק וההלכה הפסוקה, מסקנתי היא כי דין הבקשה לביטול כתב האישום - להידחות.

מפני כל אלה ולכל הפחות בשלב מקדמי זה, אין בידי לקבוע כי המאשימה נקטה כלפי הנאשם באכיפה בררנית.

סוף דבר, הבקשה נדחית.