בקשה לביטול כתב אישום בשל קיפוח זכות טיעון והגנה מן הצדק

טענות בדבר שלילת הזכות לשימוע, הינן טענות "ההגנה מן הצדק" שכן, נטענת במסגרתם טענה של מחדל הרשות, וטענה לנזק שניגרם בגינו של המחדל, לכאורה, לנאשם בהליך הפלילי.

יש טעם והצדקה לביטול כתב האישום רק מקום שיש חשש של ממש: "[...] שהנאשם קופח בהגנתו וריפוי הפגם על ידי תקונו אינו מועיל, או מקום שבו לוקה כתב האישום באי חוקיות או שקיים ספק בדבר הגינותו של הדיון על פיו" (ראה: י' קדמי "על סדר הדין בפלילים" חלק ב', עמ' 942).

בע"פ 1053/13 חסן הייכל נגד מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (23.6.13) נקבע: "[...] השימוע נועד לאפשר לחשוד בעבירה מסוג פשע לשטוח את טענותיו לפני הרשות המוסמכת קודם שתחליט אם יש מקום להעמידו לדין. זכות השימוע מגנה על זכויות חשודים, ועשויה לייעל את מלאכת התביעה. ככל שיהא ביד החשוד לשכנע את התביעה שאין להעמידו לדין, תיחסך ממנו הפגיעה האינהרנטית הנלווית לאישום פלילי בעבירה חמורה. כך גם ייחסכו משאבי תביעה ושיפוט הכרוכים בניהולו של הליך פלילי. השימוע עשוי לחדד את המחלוקות בין הנאשם לתביעה ולייעל את ניהול ההליך; הוא אף עשוי לעודד הידברות בין התביעה להגנה בניסיון לגבש עסקת טיעון. מנגד, השימוע עלול לסרבל את עבודת התביעה ולדחות את פתיחתו של ההליך הפלילי. כדי שיגשים את תכליותיו באופן מיטבי, יש לקיים את השימוע מראש. זהו הכלל, וככל שאין טעמים לסתור, מן הראוי להקפיד עליו... החלטת התובע על העמדת המערער לדין היא החלטה מנהלית. בהחלטה זו נפל פגם שכן שימוע לא נערך קודם להגשת כתב אישום. אולם כלל ידוע הוא כי יש להבחין בין פגם בהליך לבין תוצאת הפגם. פגם משפטי מאותו סוג עשוי להוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. מטבע הדברים, החלת דוקטרינת הבטלות היחסית בנוגע לפגם משפטי בפעולת הרשות נעשית תמיד על רקע נסיבותיו הפרטניות של המקרה. דוקטרינה זו הוחלה גם בהליך הפלילי, כפי שנפסק בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 834 (2005): "אכן, מקורו של עיקרון הבטלות היחסית הוא במשפט המינהלי; אך כבר היו דברים מעולם, והעקרון הוחל גם במסגרתם של הליכים פליליים [...]. מקל וחומר ניתן לכאורה להחיל את עיקרון הבטלות היחסית על החלטה בתחום הפלילי שלפי מהותה היא בגדר החלטה מנהלית..." (השוו גם: ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793, 816 (1996); רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673, 684 (2001)).

תוך שהדגיש כי המאשימה נכונה לשמוע את הנאשם כיום ולנסות להגיע להבנות במסגרת תיק זה. בנסיבות האמורות, אני מוצאת כי לא נפל פגם בהתנהלות המאשימה במקרה זה, בודאי לא כזה שניתן לרפאו רק לאחר שיבוטל כתב האישום – ואני דוחה את הבקשה.

...

תוך שהדגיש כי המאשימה נכונה לשמוע את הנאשם כיום ולנסות להגיע להבנות במסגרת תיק זה. בנסיבות האמורות, אני מוצאת כי לא נפל פגם בהתנהלות המאשימה במקרה זה, בוודאי לא כזה שניתן לרפאו רק לאחר שיבוטל כתב האישום – ואני דוחה את הבקשה.

כאמור, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית.

המזכירות תעביר החלטתי אל הצדדים.

בפניי בקשה להורות על ביטול כתב האישום בשל טענה בדבר אי קיום חובת השימוע הקבועה בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב -1982 (להלן: "החסד"פ").

ב"כ המאשימה טען כי החלת המבחנים לגבי הגנה מן הצדק, מביאה למסקנה כי אין בפגם של אי עריכת השימוע, להביא לביטולו של כתב האישום ושמדובר בטעות בתום לב שאינה מקימה עילת בטלות מוחלטת.

במסגרת בג"ץ 554/05 רס"ר שרה אשכנזי נגד מפכ"ל המישטרה, פ"ד ס(2) 299, היתייחס כבוד השופט לוי לזכות הטיעון כזכות הנגזרת מעקרונות המשפט המינהלי וציין: "...בגדרי השימוע ניתנת לנפגע זכותו לשטוח את טענותיו במלואן, ועל הגורם המחליט להאזין לדברים בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל שבדברים יש ממש. זוהי זכות הטיעון, שהיא מן הזכויות היסודיות במשפטנו". הכלל הוא, כי הליך השימוע ייערך טרם הגשת כתב האישום, בו תנתן לנחקר היזדמנות לשטוח בפני הרשות את טענותיו ולהציג את המידע המצוי בידיו לפני הגשת כתב אישום בעיניינו.

יש טעם והצדקה לביטול כתב האישום רק מקום שיש חשש של ממש: "שהנאשם קופח בהגנתו וריפוי הפגם על ידי תקונו אינו מועיל, או מקום שבו לוקה כתב האישום באי חוקיות או שקיים ספק בדבר הגינותו של הדיון על פיו" (י' קדמי "על סדר הדין בפלילים" חלק ב', עמ' 942).

...

ב"כ המאשימה טען כי החלת המבחנים לגבי הגנה מן הצדק, מביאה למסקנה כי אין בפגם של אי עריכת השימוע, להביא לביטולו של כתב האישום ושמדובר בטעות בתום לב שאינה מקימה עילת בטלות מוחלטת.

לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הנאשם ועיינתי בתגובת המאשימה, ובשים לב לנסיבות העניין, מצאתי כי דין הבקשה להידחות, כפי שיפורט להלן.

נחה דעתי כי אי עריכת השימוע נגרמה בשל טעות בתום לב, במערכת עמוסה מאד, ללא כוונת זדון או ללא חשש להפלייה.

לאור האמור לעיל, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית.

לפניי בקשה מטעם נאשם 2 לביטול כתב האישום מטעמים של קפוח זכות הטיעון והשימוע, לפי הוראות סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – החסד"פ), וכן מטעמי הגנה מן הצדק, לפי הוראות סעיף 149(10) לחסד"פ, בשל אכיפה בררנית (ר' בבקשה מס' 3 בתיק).

...

דיון והכרעה: אשר על כן ולאור כל המקובץ אין בידי לקבל את הבקשה; ואני דוחה אותה.

בטרם מתן תשובה לכתב האישום, הגיש הנאשם בקשה לביטול כתב האישום מחמת הפרת חובת היידוע והשימוע, כמתחייב מהוראות סעיף 60א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש] , התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק").

להלן תמצית טענות הנאשם: · הנאשם סבור כי יש להורות על ביטול כתב האישום בהתאם לסעיף 149 (10) לחוק, דהיינו מחמת טענת הגנה מן הצדק וזאת בשל אי קיום הוראות סעיף 60א' לחוק שמחייבות את רשות התביעה ליתן לחשוד בעבירה מסוג פשע היזדמנות לשטוח את טענותיו בניסיון לשכנע את המאשימה להמנע מהגשת כתב אישום נגדו.

השאלה מהי תוצאת שגגה זו. ב-ע"פ 1053/13 הייכל נ' מדינת ישראל ואח' נקבע כי לא בכל מקרה קפוח זכויותיו של נאשם מצדיק בטלות של ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום וכי יש לפעול לפי דוקטרינת הבטלות היחסית.

כך למשל, היה ניתן להעלות טענות הגנה, שהיה בפי הנאשם להציג בפני המאשימה בטרם הגשת כתב האישום ולהראות ולו באופן לכאורי כי אילו היה המבקש מממש את זכותו לשימוע בטרם הגשת כתב האישום, היה בקיום הליך השימוע כדי להניא את המאשימה מהגשת כתב האישום או לגרום לה להגיש כתב אישום בעבירות קלות יותר או אחרות.

אך המבקש לא הציג כל טיעון, כאמור.

...

בעניין זה צוין בהחלטה: "מאידך גיסא, קו ההגנה שמציג הנאשם אינו משולל יסוד ויש לשקול אותו בכובד ראש". אני סבורה כי לצורך קבלת החלטה בדבר ביטול כתב האישום לא די בכך שנפל פגם בהליך שקדם להגשת כתב האישום, אלא שהיה מצופה כי תישמענה טענות אחרות/נוספות שמצביעות על זיקה ישירה בין הפגם לבין התוצאה של הגשת כתב האישום.

מכל האמור לעיל, לא מצאתי כי יש להעדיף תוצאה של ביטול כתב האישום על קיומו של הליך השימוע בטרם מתן תשובה לכתב האישום.

מכל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה לביטול כתב האישום.

בקשת הנאשם 2 (להלן: הנאשם) להורות על ביטול כתב האישום מחמת שהוי, אכיפה בררנית וכן בשל קפוח זכות הטיעון.

בהתאם להלכה הפסוקה, גם אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות של העבירה המיוחסת לנאשם, ובית המשפט מצא כי כתב אישום הוגש בשיהוי בנסיבות בלתי מוצדקות או באופן הפוגע בזכות הנאשם למשפט הוגן, תקום לנאשם דוקטרינת "הגנה מן הצדק" שתביא לביטול כתב האישום שהוגש בשיהוי.

בנוסח הקודם תחת סעיף "מטרת ההנחיה" נקבע כך: "(ז) אין בהנחיה זו כדי לשנות את המצב המשפטי הנובע מהוראות ההתיישנות הקבועות בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן- חוק סדר הדין הפלילי), או בתקפו של כתב אישום שהוגש שלא במועדים האמורים בהנחיה זו. מטרת ההנחיה לקבוע, כעיקרון מנחה, חובה לעשות כל מאמץ על מנת להשלים את הליכי החקירה עד לגבוש כתב האישום בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי..." המצב המשפטי טרם תחולתו של תיקון 87 היה כי ביטולו של כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק בשל שהוי, ייעשה במקרים קצוניים בלבד בהם נגרמה פגיעה ממשית לנאשם (למשל ברע"פ 959/15 שלבי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)).

...

לאחר ששקלתי את נימוקי הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה: רקע כנגד הנאשמים הוגש ביום 3.10.19 כתב אישום המייחס להם 4 אישומים בגין עבירות לכאורה על חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, תשנ"ז- 1996, חוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987 וחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958.

(השווה, עפ"א 16393-12-13, מדינת ישראל – משרד הכלכלה נ' אלירן דואב ואח') לפיכך, אני דוחה את הבקשה לביטול כתב האישום מחמת אכיפה בררנית.

לאור האמור, הבקשה נדחית.

בשים לב לגילו של התיק ושר הנסיבות ולאור הסכמת הצדדים, אני מורה לב"כ הנאשם להגיש את תשובה לעובדות כתב האישום בתוך 30 ימים בכתב.