בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221 נקבעה החלת הדוקטרינה של הגנה מן הצדק במצבים נדירים שבהם היתנהגות הרשות עלתה כדי "היתנהגות בלתי נסבלת ושערורייתית":
"המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו הוא מבחן ההיתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות. היינו היתנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי, כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם היתנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם שמי שמעמדו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה".
בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' פ"ד נט(6),776 (להלן: הילכת בורוביץ), שב בית המשפט על ההלכה לפיה טענת ההגנה מן הצדק תיתקבל במקרים נדירים בלבד, אולם, ריכך מעט את הילכת יפת וקבע כי ניתן יהיה להעלות טענה זו גם במקרה בו יהיה בקיום ההליך הפלילי כדי לפגוע פגיעה מהותית בתחושת הצדק וההגינות, אף אם היתנהגות הרשות לא עולה כדי היתנהגות "שערורייתית":
"... ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק, מהוה איפוא מהלך קצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת, אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להיתנהגות שערורייתית של הרשויות אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל עיקר, אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר".
בהילכת בורוביץ לעיל נקבע מבחן תלת שלבי להחלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק:
בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים ולעמוד על עוצמתם, במנותק משאלת אשמתו או חפותו.
האמור נכון ביתר שאת בעבירות לפי חוק התיכנון והבניה, לגביהן נקבע כי החלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק מחייבת משנה זהירות נוכח הפגיעה באנטרס הצבורי למיגור העבירות, שהוגדרו בפסיקה כ'מכת מדינה' (רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה אונו פ"ד נו(3) 49, 58-59) , לשמירה על שילטון החוק ולעיתים גם שמירה על ביטחון הציבור, ומשמעה איננו אך מחילה על ביצוע עבירה, אלא מתן היתר דה-פאקטו להמשך השמוש האסור במקרקעין גם בעתיד (עפ"א (ב"ש) 18505-05-16 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה אשקלון נ' רונן טבקול (נבו, 1.3.2017).
שהוי בהגשת כתב אישום
ברע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' יוסי ורדי (נבו, 31.10.18 ) נקבע כי "במקרים חריגים תתכן הכרה בתחולתו של עיקרון ההגנה מן הצדק מחמת חלוף זמן משמעותי בהגשת כתב האישום וזאת בהתקיים התנאים הבאים: משך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה הוא משמעותי, הפגיעה בהגנתו של הנאשם, בחרותו ובנסיבות חייו האישיים עקב השהוי בהגשת כתב האישום היא ממשית ומוחשית ואין בנמצא טעם מניח את הדעת להתנהלותה זו של הרשות מחמת מורכבות ההליך, ניהול החקירה או עומס מכביד".
על רקע הלכה זאת נדחו במספר פסקי דין בקשות לביטול כתב אישום מכח הדוקטרינה של הגנה מן הצדק בשל שהוי בהגשת כתב אישום.
...
ביחס לטענה לשיהוי בהגשת כתב האישום המאשימה טוענת כי דין הטענה להידחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיו של הנאשם, שהמשיך את השימוש בבניה האסורה ותוך הפרת צו שיפוטי.
בנסיבות אלו, משלא מצאתי כי קופחה הגנתו של הנאשם, הבקשה לביטול כתב האישום בשל שיהוי בהגשתו – נדחית.
ברע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (נבו, 26.3.07) נקבע לעניין הפרת צו שיפוטי :
" אי אכיפה של צווים שיפוטיים היא הפרה בוטה של החוק והיא עולה כדי ערעור סדרי המשפט החיוניים לקיומה של חברה תקינה ועם התנהגות כזו אין מערכת אכיפת החוק יכולה להשלים".
על רקע האמור, העובדה כי חריגות הבניה נהרסו לאחר הגשת כתב האישום, 7 שנים לאחר כניסתו לתוקף של צו ההריסה, אינה מצדיקה, בוודאי שאינה מחייבת את ביטול כתב האישום.
אשר על כן, טענותיו המקדמיות של הנאשם– נדחות.
