בין הטענות המקדמיות, העלו הנאשמים טענות לפגמים בכתב האישום, בהליך עצמו ואף טענות הגנה מן הצדק, כגון: א. שינויים שבין הודעת הקנס עד לכתב האישום שהוגש לבית-המשפט.
דיון והכרעה:
אין מחלוקת עובדתית בתיק זה ביחס לעובדה כי החצר הייתה מלוכלכת בתאריך 23.5.18 וזאת נוכח התמונות שהוגשו על ידי הפקח וגם נוכח עדותו של נאשם 1 ודבריו כפי שנמסרו בתשובתו לאישום ובבקשתו לביטול כתב האישום.
ודוק:
"... ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק, מהוה איפוא מהלך קצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבית הפגיעה בזכויותיו, עם זאת, אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להיתנהגות שערורייתית של הרשויות אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל עיקר, אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר" (עמ' 207 לפסק הדין)
נוכח המפורט לעיל, עולה כי בית המשפט יעשה שימוש בדוקטרינה, רק כאשר פעולות הרשות חורגות מהנורמה המקובלת, ממידת הסבירות, ההגינות ותום הלב.
...
משכך, מכיוון שלא מצאתי כל אפליה לא רלוונטית בין הנאשמים, לבין אי אילו אחרים, שהרי גם אין רגליים לעצם הטענה לאכיפה בררנית, ובהמשך לעצם ההגנה מן הצדק בגין כך.
שלוש הטענות המרכזיות שבגינן החלטתי לזכות הנאשמים הן: א. העדר סמכות מפורשת להוצאת הנחיות לביצוע הניקיון.
ברם, במקרה זה מקובלת עלי טענת הנאשמים שעצם היווצרות העבירה באה לעולם "ונולדת" עם מתן הנחיית ביצוע הניקיון.
סוף דבר:
מכל האמור לעיל הנני מזכה את הנאשמים 1-4 מהעבירות המיוחסות להם בכתבי האישום.
