בקשת הנאמנת התבססה בעיקרה על הוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל או הפקודה), הקובעת את התנאים אשר בהתקיימם ניתן לבטל הענקות שנעשו על ידי פושט רגל, בהתאם לדין החל על הליכי חידלות פרעון של יחידים שניפתחו על פי הפקודה.
התכלית העומדת בבסיסו של סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל (כמו גם ביסודו של סעיף 220 לחוק חידלות פרעון) היא להגן על נושי החייב מפני מצבים בהם החייב העניק לאדם אחר נכסים מנכסיו, ללא תמורה או בתמורה מופחתת, בתקופה שלפני כניסתו לפשיטת רגל, ובכך הביא לצימצום מסת הנכסים שלו ולפגיעה בכושר הפרעון שלו כלפי נושיו.
...
עוד הוסיף בית המשפט כי מטבע הדברים, ביטון, אשר נתן הלוואה בסך של כ-3,000,000 ש"ח לחברה, ביקש להבטיח את החזר חובו, והיה אדיש למקור הבטוחה שתינתן לו לשם כך. בנסיבות אלו, ובשים לב לכך שמדובר בחברה בבעלותו המלאה של החייב, ושהחייב נתן את ערבותו האישית להחזר ההלוואה, סבר בית המשפט קמא כי לא ניתן לראות בהסרת השעבודים שהוטלו מכוח הסכם ההלוואה המקורי ובהטלת השעבודים על דירות החייב, אשר נעשו לבקשת החייב, כהתנהלות חסרת תום לב.
בהמשך לכך, דן בית המשפט קמא ביסוד התמורה, והגיע למסקנה כי גם הוא מתקיים ביחס להסכם התוספת.
עם זאת, הואיל ובין כה וכה סבור אני כי יש מקום לבטל את הסכם המכר, וזאת אף אם היה נמצא כי ניתנה בגינו תמורה בת-ערך, לא ראיתי צורך להכריע בעניין זה.
מדוע, אם כן, הגעתי למסקנה כי דין הסכם המכר להתבטל? הטעם לכך נעוץ בהוראות חוק המשכון, ולא בהוראות פקודת פשיטת רגל.
מטעם זה, סבורני כי אכן היה מקום להורות על ביטול הסכם המכר, כפי שקבע בית המשפט קמא בהחלטתו.
סוף דבר
לאור הדברים הללו, אציע לחברותיי כי נקבל את ע"א 577/20 ונדחה את ע"א 639/20, במובן זה שנורה על ביטול המשכון שהוטל על דירות החייב במסגרת הסכם התוספת, ועל ביטול מכירת הדירה באקסודוס לנושה לפי הסכם המכר.