בקשה לביטול הסכם גירושין והחייאת הליכים רכושיים

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים כפי שהועלו בכתבי הטענות, לרבות במסמכים שצורפו על ידי החייב והמשיבה ולאחר ששמעתי את הצדדים בדיון בבקשה שהתקיים בפני ביום 11.6.17, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת הנאמן להדחות ויש אפוא להותיר את תכנית הפירעון על כנה ולהלן אנמק מסקנתי זו; לצורך הכרעה בבקשה יש תחילה לעמוד על זכותה של הגרושה/המשיבה על פי הסכם הגירושין ומעמדה של זכות זו ביחס לזכותו של הנאמן מכוח הוראת סעיף 42 לפקודה המקנה לנאמן את נכסיו של חייב בהליך פשיטת רגל, לאחר הכרזתו פושט רגל, לצורך חלוקתם בין נושי החייב; אין חולק כי העברת הזכויות של החייב בנכס למשיבה נעשתה במסגרת הסכם גירושין שנחתם בין החייב למשיבה בשנת 1996 ואשר אושר על ידי בית הדין הרבני האזורי בחיפה במתן תוקף של פסק דין ביום 29.4.1996.

כנקודת מוצא, חשוב להדגיש כי הנאמן אינו חולק על תוקפו של הסכם הגירושין, נסיבות חתימתו או על "תום ליבו" של החייב בהעברת זכויותיו למשיבה עוד בשנת 1996, שכן הנאמן לא העלה טענות בהקשר זה, וממילא לא הוכיח חוסר תום לב או נימוק לביטול העברת הזכויות, וביסס את בקשתו אך על העובדה כי הזכויות של החייב בנכס עדיין רשומות על שמו.

סיכומו של דבר , ממכלול הנסיבות אשר הוצגו בפני ובהתאם לפסיקה לעיל, יש לקבוע כי במקרה זה , זכויות החייב בנכס נגרעו ממסת נכסיו לאחר אישורו של הסכם הגירושין בפסק דין, שבו העביר החייב את זכויותיו בנכס למשיבה , ואין ביכולתו של הנאמן "להחיות" את הזכויות בנכס שנותרו רשומות על של החייב, ולהקנות להם תוקף קינייני הגובר על זכויות המשיבה.

בנסיבות המתוארות, ובהיעדר כל אינדיקאציה או טענה כי התחייבות החייב להעביר את זכויותיו בנכס למשיבה נובעת מניסיון להברחת רכוש מנושיו וניסיונו לשימור הנכס במשפחה ומשלא הוטל כל ספק בתום לבם של החייב והמשיבה בבצוע עסקת המתנה (הסכם הגירושין משנת 1996), יש לקבוע כי בתחרות בין זכות המשיבה –כמקבל המתנה-שלא נרשמה, לבין זכותו של הנאמן, יש להעדיף את זכותה של המשיבה וזאת כמתחייב מיישום "הילכת לאניאדו" המורה בשאלת התחרות בין מקבל ההיתחייבות למתנה לבין הנושה כדלקמן: "נקודת המוצא בתחרות זו תהיה בהעדפת הנושה על פני מקבל המתנה. אולם, פתוחה תהיה הדרך בפני מקבל ההיתחייבות למתנה לנסות ולהוכיח כי עניינו הקונקרטי נימנה על אותם החריגים שבהם במאזן הציפיות המוגנות שלו ושל הנושה – תיטה הכף להעדפת עניינו.

...

האם במתנה עסקינן? אשר לטענת הנאמן להחלת הוראות חוק המתנה על המקרה שלפנינו והחרגת המקרה מ"הלכת אהרונוב" לאור סעיף 5(ב) לחוק המתנה ותוך יישום ההלכה שנקבעה ב"עניין לאניאדו" –אקבע כי גם טענה זו דינה להידחות משני טעמים עיקריים: האחד, איני סבור כי מדובר ב"עסקת מתנה" במובן סעיף 1(א) לחוק המתנה, שכן מעיון בהסכם הגירושין שבמסגרתו כאמור התחייב החייב להעביר למשיבה את זכויותיו בנכס, הגם שלא נקבעה תמורה ספציפית לזכויות החייב בנכס, ניתן ללמוד כי אין מדובר בהתחייבות חד-צדדית שבה ניתנה מתנה ללא תמורה, אלא בהסכם אשר מטיל על שני הצדדים (החייב והמשיבה) חובות וזכויות שחלקן ממוניות וחלקן לא ממוניות.

יותר מכך מטענות המשיבה והחייב שלא נסתרו על ידי הנאמן , עולה כי החייב לא עמד בהתחייבותו על פי הסכם הגירושין ולא שילם את תשלומי המשכנתא, דבר שהוביל לנקיטת הליכי הוצל"פ גם כנגד המשיבה , והמשיבה נדרשה לשאת בפועל בתשלומי המשכנתא ובתשלומים שנדרשו לצורך סגירת תיק ההוצל"פ. לפיכך ונוכח התחייבויותיה של המשיבה והתשלומים ששולמו על ידה, אין בידי לקבוע כי לא ניתנה "תמורה בת –ערך" בעד העברת הזכויות של החייב בנכס למשיבה.

סיכומו של דבר, אני מורה על דחיית הבקשה והשארת תכנית הפרעון כפי שנקבעה בפסק הדין מיום 5.3.17 על כנה והואיל ואני סבור כי הגשת הבקשה על ידי הנאמן , הייתה במסגרת תפקידו , ובהתאם לנדרש מהנאמן , אינני עושה צו להוצאות.

בד בבד עם מתן ההיתר הבהיר בית הדין כי הסכם הגירושין, על חלוקת הרכוש שנקבעה בו, עומד בעינו גם ללא מתן גט. בתאריך 9.1.1996, בעקבות הודעת הצדדים כי הגיעו לשלום בית, הוציא בית הדין האיזורי פסק דין שבו אושר הסכם שלום הבית, ובוטל תוקפו של הסכם הגירושין.

כחודשיים לאחר מכן, בתאריך 4.3.1996, הגיש המשיב 3 בקשה לבית הדין, בה נאמר כי כל הניסיונות לקיים שלום בית עם אישתו עלו בתוהו, וכי כל כוונתה בהליך שלום הבית היתה לבטל את היתר הנישואין שניתן לו, ואת הליך כנוס הנכסים לצורך חלוקת הרכוש.

כך, למשל, תוארה בעתירה השתלשלות העניינים בפרשה עד למועד החייאתו של הסכם הגירושין, אך לא צויינו ההליכים שננקטו בעקבות ההחלטה על החייאתו (העירעור לבית הדין הגדול והתביעה בבית הדין האיזורי, שתוארו בפסקות 8-7 שלעיל, בהתאמה), או ההחלטות שהתקבלו במסגרת הליכים אלה.

...

העתירה שלפנינו מכוונת כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הרבני הגדול) מיום 31.1.2011, בגדרו נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי באשדוד (להלן: בית הדין האזורי).

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שהוגש על ידם, הגענו למסקנה כי דין העתירה – להידחות על הסף.

למעלה מן הצורך ולשם הנחת דעתה של העותרת, נציין כי גם לגופו של עניין – נראה שדין העתירה להידחות.

נוכח האמור – העתירה נדחית על הסף מחוסר עילה.

לפנינו בקשה לביטול הסכם הגירושין בין הצדדים והחייאת ההליכים הרכושיים.

...

אם סבר האיש שבכל זאת עליה לאשר את ההצהרה, היה עליו לפנות לביה"ד, ויתכן שלאחר עיון היה מגיע למסקנה שהדבר נכלל בכלל התחייבותה.

אולם, לא ניתן כעת להאשים את האשה בכך שלא הבינה את מה שהיה מובן לאיש, ואולי גם לביה"ד שהיה מסתמך על דברי הפוסקים שציין להם כב' אבה"ד. הנימוק של כב' אבה"ד שיש אומדנא דמוכח שכוונת הצדדים היתה לפעול "מחוץ לקופסא" גם בדרך לא חלקה כדי להשיג עבור האיש את הדרכון השוויצרי אינה מקובלת עלי לחלוטין.

אלא מאי, יטען כב' אבה"ד שיש אומדנא דמוכח שהצדדים הסכימו שהאשה תעשה איזו שהיא פעולה לא מוגדרת ולא ידועה "מחוץ לקופסא". זה בוודאי ליתא, שכיצד תתכן אומדנא דמוכח על דבר שאינו מוכח ומבורר לצדדים, ואיזה שיעור יש בדבר, מי יקבע מה יחשב פעולה "מחוץ לקופסא" ומה לא. לאור כל האמור אני על משמרתי אעמודה, ומציע לחבריי שליט"א להחליט כאמור לעיל במסקנת דברי.

לבית הדין ברור שהצדדים הגיעו למצב שאין טעם להחיות את הנישואין שכבר "מתו", ולכן הם פנו להליך הגירושין.

ואמנם בשו"ת הב"ח סי' קכ"ד חלק על דברי הר"ן הללו וטעמו דלא אשתמיט שום מחבר לכתוב כדבריו שסילוק מהני רק בעודה ארוסה, וכן פסק בשו"ת עבודת הגרשוני הודפסה תשובתו בחוות יאיר סי' נ', אבל כבר כתבו בפד"ר כרך א' עמ' 301 ואילך, דאשתמיטו להב"ח דברי ראשונים רבים שכתבו כדברי הר"ן הנ"ל, ובכללם בשו"ת הרשב"א ח"א סי תתק"ס הובא בב"י אבהע"ז סי' צ"ב, ועיין בבית מאיר שם שכתב שכן משמע מהרמב"ם וכך כתב ברבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ד והריטב"א גיטין ע"ז ע"א, והריב"ש בתשובותיו סי' ת"ד, וכן פסקו הרמ"א שם סעי' א', ובשו"ת מהרי"ט אבהע"ז ח"א סי' מ"ה ובמשפט שלום חו"מ סי' ר"ט הנ"ל ובשו"ת בשמים ראש סי' רי"ח. ] אבל זה אינו, שכבר כתב החת"ס בתשובותיו ח"ב אבהע"ז סי' קס"ו, ובפרושו לכתובות שם, שגם לשיטת הר"ן, אם הסילוק היה בשידוכין (וכפי שנהוג עלמא, שהרי האירוסין והנישואין באים כאחת) שבהם יש קנסות וחרמות שמחמתם יש להניח שלא יחזרו בהם, הרי שהנישואין הם בגדר עבידי דאתו, והסילוק מהני, וכן כתב המהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב סי' ק"א. לביאורו של החת"ס, זהו היסוד שבדברי הר"ן הנ"ל, שהיכא שהזכות העתידית עבידא דאתיא מהניא הסילוק, וממילא, בנדו"ד שהצדדים חתמו על הסכם קדם־נישואין יומיים לפני חתונתם, שבו הם מבקשים להסדיר את כל ההנהגות הרכושיות והכלכליות שיהיו ביניהם עם נישואיהם, ניתן לומר בודאות, שבאותו זמן הנישואין היו עבידי דאתו, ובכללם זכות הכתובה[footnoteRef:3].

אשר על כן, אם באנו לחייב את הבעל (בתיק המקורי) בתשלום הכתובה, וכפי שבקשה האשה בתחילה כשהצהירה שלא תסכים להתגרש עד שתקבל את כתובתה, זה יסתור בעליל את המגמה של הסעיף הנ"ל שבהסכם.

י"א) הינה כי כן, בהתאם למה שהעלנו בנימוקי פסק הדין הנ"ל, הרי שבנידו"ד, שהנתבע שב על מנהגו והחתים את התובעת על הסכם ממון, שבו הם מוותרים על כל תביעה שתהיה למי מן הצדדים כנגד מישנהו, על אף שהיה מודע לספק שסעיף זה מעורר בנוגע לכתובה, היה עליו לפרש בסעיף הויתור שזה כולל את הכתובה, ומשלא פירש כן, וויתר על זכותו לטעון כך. כך גם לפי מסקנתנו שם, שכאשר מדובר בגירושין שנכפו על האשה אין מקום להפעיל את סעיף הויתור, הרי שבנידו"ד שמסקנתנו היא שהתובעת נאלצה לפתוח בהליך גירושין לאור קשריו של הנתבע עם גרושתו מנישואיו הראשונים, ולאור סילוקה של התובעת מהבית ומאיסתו של הנתבע בתובעת, וככל האמור בחלקם הראשון של הנימוקים לפסק דין הנוכחי, אין מקום להפעיל את סעיף הויתור.

האמור בסעיף 16.5 להסכם הממון, שב"כ הנתבע ביקש להדגיש (בסימון בקוו מדגיש בתוך הסיכומים), שבו הצדדים מבטלים כל התחייבות איננו רלוואנטי.

...

הסכום הגבוה אותו התחייב הנתבע בכתובה, שלא כמקובל בנישואין שניים ובוודאי לא שלישיים, גם הוא מעיד על כוונה נסתרת של הנתבע להתחמק מהחוב במידה ויידרש לו במקרה של גירושין, ואני מעדן את לשוני, וד"ל. על אף כל האמור לעיל, שבעיקרון יש לחייב את הנתבע בתשלום תוספת הכתובה, לדעתי, יש לחייב רק בחלק מהתוספת, ולא במלוא הסכום הנקוב בכתובה.

במקרה זה סבורני שיש מקום לפשרה לא בשל ספקות בקביעה זו, אלא בשל תרומת התנהלותה של האשה לפירוק הקשר, ובשל תקופת הנישואין הקצרה.

הרב מאיר כהנא בהתאם למסקנה העולה מדעת הרוב, בית הדין מחייב את הנתבע לשלם לתובעת לכתובה סך של 60,000 ₪ תוך 90 יום מקבלת פסק דין זה. מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

המשיב לא הזכיר עתה את בקשותיו האחרות, לרבות לעניין ביטול העיקולים, והפליא לעשות באומרו בנוסף לטענה דלעיל כי למרות עמדתו כי יש לבטל את עיכוב היציאה נגדו אף ללא דיון נכון הוא אף כי הצוו ייוותר על כנו ובילבד שלא יתייצב לדיון בבית הדין! בית הדין דחה את הבקשה בהחלטה מז' בטבת התשע"ח (25.12.17) שבה הבהיר מפורשות כי מטרת הדיון היא הבהרת תוקפו של הסכם הגירושין והתוקף של הוויתורים שויתרה המבקשת בהסכם זה, בית הדין אף התרה במשיב בהחלטה זו כי עליו להתייצב בבית הדין כדי להבהיר את המצב טרם נקיטת הליכים משפטיים הנובעים מהתנהגותו והתנהלותו.

כך עד לפני כמה חודשים, אז – בחודש שבט התשפ"ב (ינואר 22) בוטל העיקול, ביטול העיקול התגלה למבקשת זמן מה לאחר מכן וזו הגישה לבית הדין בשלהי אדר א' התשפ"ב (ראשית מרץ 22) בקשה למתן החלטה המורה על ביטולו של הביטול ועל החייאתו של צו העיקול נוכח ההחלטות הקודמות.

העיקול הוטל לאכיפת חיובי המזונות ואולי גם להבטחת תביעות רכושיות של המבקשת, ביטולו בזיקה לגירושין לא היה מפני שהוטל בזיקה להם אלא משום שלמבקשת לא עמדו כוחותיה לעמוד על זכויותיה אל מול סחטנותו של המשיב שהשתמש בגירושין כקלף מקוח והיא העדיפה להכנע לגחמותיו ולהסכים לוותר על הזכויות האמורות ועל העיקול שנועד להבטחתן גם יחד (ובית הדין בנסיבות העניין נאלץ אף הוא, בחירוק שיניים, להסכים לכך, שכן כאמור לעיל אין בית הדין סבור כי נכון וצודק הוא לנהל את המאבק העקרוני במעגנים וסחטנים על גבה של אשה שכשל כוח סבלה והיא מבקשת לסיים את פרשת נישואיה העגומים בכל מחיר).

...

עם זאת מאחר שנזקקנו לסוגיה זו, עיינו בה שנית ובאנו למסקנה כי אף שהמשיב אכן אינו רשאי להינשא, מכל מקום הדרך הנכונה – הלכתית ומשפטית – להבהרת מעמדו היא מתן תעודת גירושין, למרות האמור, ובמקביל רישום 'עיכוב נישואין'.

סוף דבר הסכם הגירושין שנכרת בין הצדדים ושכלל ויתורים מפליגים מצידה של המבקשת והתחייבויותיה לדברים שמן הדין אינה מחויבת בהם – בטל מאחר שהמשיב, בהתאם להתרשמותנו בעבר שאוששה עתה, הוציא לעז על הגט, ומאחר שלעז זה יש בו משום הפרה של תנאי שמכללא שבהסכם זה ולחילופין עילה לקבוע כי ההסכם נכרת בטעות.

) מאחר שהמבקשת נאלצה לנקוט בהליך זה לשם חידוש העיקול לאחר שהמשיב הביא לביטולו באמצעות הונאה של רשם המקרקעין, אנו מחייבים את המשיב לשלם למבקשת הוצאות משפוט בגין הליך זה. לפנים משורת הדין, מאחר שלא הובאו לנו ראיות לגובה ההוצאות וכדי לחסוך התדיינויות נוספות, אנו קובעים כי לעת הזאת לא יחויב המשיב בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בגין הליך זה, אף שמן הדין היה ראוי להשית אף את אלה בנסיבות שבהן נוצר ההליך, ואנו מעמידים את חובת המשיב בתשלום הוצאות למבקשת על סך של 10,000 ש"ח. ככל שיטען המשיב כי הוצאות המבקשת פחותות מסכום זה – תעמוד לו הזכות לקיום דיון בעניין אלא שבמקרה כזה נדון גם בטענה כי ההוצאות היו גבוהות יותר, אם תיטען, ונדון אף בחיוב הוצאות לטובת אוצר המדינה.