בקשה לביטול החלטת דן יחיד בבית הדין הגדול

]השופט נ' הנדל: בעתירה שלפני מבקשת העותרת לבטל את החלטתו של משיב 1 (להלן: בית הדין הרבני הגדול), לפיה "לא נראה לאשר רשות ערעור" על החלטת הערכאה הדיונית – בית הדין הרבני האיזורי בנתניה – כי הדיון בתביעתו הכרוכה של משיב 2 (להלן: המשיב) מצוי בסמכותה.

בד בבד, היא מבקשת לקבוע כי "הסמכות לידון בתיק נתונה לביה"מ לעינייני מישפחה". על פי השקפת העותרת, מאחר שהחלטת בית הדין הרבני האיזורי חתמה את הדיון בעיניין הסמכות, עמדה לה זכות לערער עליה – ומכאן שבית הדין הרבני הגדול חרג מסמכותו כאשר הכריע בהשגתה בדן יחיד, בנגוד לתקנה ד(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון).

...

אמנם, המשיב הגיש את הבקשה ליישוב סכסוך כבר ביום 14.1.2020, אך העותרת גורסת שמרוץ הימים מתחיל רק "מיום הפגישה הראשונה ביחידת הסיוע, קרי 03.03.2020 [...] שאם לא כן, מה הועילו חכמים בתקנתם?". היא מוסיפה וטוענת כי התביעה הוגשה בניגוד "לתקנות חירום שתוקנו בצל התפשטות נגיף הקורונה"; כי הכריכה אינה עומדת ב"מבחן המשולש" שנקבע בפסיקה, ולוקה בחוסר תום לב – בין השאר, נוכח העדר המצאה של תביעת הגירושין; וכי ההחלטה התקבלה לאחר שהצדדים כבר התגרשו, ומכאן שאין לערכאות הדתיות סמכות להמשיך ולדון "בתיק הרכושי". לבסוף, העותרת מלינה על כך שבית הדין הרבני האזורי הכריע בסוגיית הסמכות בעוד בקשתה "לקביעת סמכויות" תלויה ועומדת לפני הערכאה האזרחית – אשר הורתה למשיב להשיב לה. מנגד, המשיבים – שהמועד להגשת תגובותיהם מוארך בזאת עד עת הגשתן בפועל – סבורים כי דין העתירה להידחות.

מכל מקום, העותרת לא הרחיבה לגבי רכיבי הזמן השונים, והסתפקה בטענה כללית ביותר "שהספירה של 60 הימים וכן 15 הימים שלאחר תום תקופה זו, החלה נספרת רק מיום הפגישה הראשונה ביחידת הסיוע". ברם, מקובלת עלי עמדת המשיבים, לפיה עמדה זו מנוגדת ללשונו המפורשת של החוק, בנוסחו בתקופה הרלוונטית, לפיה "בתקופה של 45 ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך, או 60 ימים [...] לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי". בשולי הדברים, אזכיר כי "נושא החזקת הילדים נכרך מלכתחילה בתביעת הגירושין והעובדה שבית הדין פיצל את הדיון ודן תחילה בעניין הגירושין, אינה פוגעת בסמכותו להמשיך ולדון בהחזקת הילדים, גם לאחר מתן ההחלטה בעניין הגירושין ואף אם בינתיים הצדדים התגרשו" (בג"ץ 6378/04 שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים (19.8.2004)).

מטעמים אלה – ומאחר שמקובלות עלי תשובות הייעוץ המשפטי ליתר טענות העותרת, כפי שפורטו לעיל – דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילת התערבות.

העתירה נדחית.

בתמצית יתואר, כי בהחלטת בית הדין הרבני האיזורי מיום 18.4.2021 (אותה מכנה העותרת בעתירה "החלטת הוצאה לפועל") הורה על פירוק השתוף בדירה, בהתאם לעמדת המשיב 3, משלא התקבלה עמדת העותרת בסוגיה זו. בסמוך לאחר ההחלטה, הגישה העותרת "בקשה לביטול ההחלטה הנדונה מיום 18.4.2021 ...", ובה ציינה כי טרם חלוף המועד להגשת עמדתה בעיניין, הגישה (פעמיים) בקשה להארכת מועד להגשת עמדתה אשר לא "נקלטה" במזכירות.

לאחר שהוגשו תגובת המדינה, תגובת המשיב 3, ועמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני ביחס לעתירה, ביקשתי את התייחסותם המשלימה והממוקדת של האחרונים למספר סוגיות: ראשונה – טענת העותרת כי בית הדין הרבני האיזורי לא יכול היה להורות על מכירת הדירה בטרם הובטח לה ולבנותיה דיור חלופי, נוכח הוראות סעיף 6א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, סעיף 40א לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, וסעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967; שניה – טענת העותרת כי על אף שנידרש מותב תלתא על מנת להכריע בערעורים שהגישה לבית הדין הרבני הגדול, הן נדחו על ידי דן יחיד; שלישית – ביקשתי הבהרה לעמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני לפיה בידי העותרת האפשרות לפעול ב"הליך מתאים" בעיניין פירוק השתוף בבית הדין הרבני הגדול.

...

לאחר שבקשתה נדחתה הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול על החלטה זו, וערעורה נדחה על הסף מאחר שלא הפקידה את הערובה הנדרשת.

לאחר שהוגשו התייחסויות אלו, השתכנעתי כי דין העתירה, בשלב זה, להידחות מחמת אי מיצוי הליכים (בג"ץ 524/18 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פסקה 6 (18.1.2018)).

לנוכח כל האמור, דין העתירה להידחות על הסף, וכך אנו מורים.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1239725/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז, הרב מימון נהרי המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שי בן־דוד) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד מאיר יצחק וינד) הנידון: בטלות החלטה שניתנה בדן יחיד – שלא כדין; דרכי הדיון בתביעה לשינוי הסכם ובענייני ילדים

משנוכח בית הדין באמור, שהאב אינו מעוניין במשמורת ומעוניין בעיקר בהפחתת המזונות בתואנה שהסדרי השהות יטילו עליו הוצאות גבוהות, נענה בית הדין לבקשותיו (וכך גם לבקשת האם, חלקית), בהחלטה כי האם תוכל להמשיך בחייה, לעבור להתגורר ב[ב'], המשמורת תהיה בידה וסכום המזונות יפחת – מעבר למה שהסכימה האם.

...

הסיבות לתיקונים פורטו והובהרו בפרוטוקול, האב היה מודע להם, לכתחילה לא היה מעוניין בתיקונים אלו, אך בסופו של דבר תנאים אלו היו בסיס ההסכם המחייב את הצדדים.

מסקנות לאור האמור בית הדין פוסק: הערעור מתקבל ללא התייחסות לטענות הצדדים, מפני שההחלטה ניתנה שלא בסמכות.

הרב שלמה שפירא הרב מימון נהרי מצטרף לקביעה שהחלטת בית הדין קמא שניתנה בדיין יחיד ניתנה שלא בסמכות, ומשכך לקביעה כי אנו מקבלים את הערעור וכי החלטת בית הדין קמא מבוטלת בזאת.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1385992/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב דוד ברוך לאו – נשיא המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אברהם אטיאס) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד צפורה אמיתי) הנידון: הבהרת דיין את פסקו, מידיעתו, ללא תגובה לבקשת ההבהרה החלטה

לטענת המערער: המשיבה ביקשה הבהרה לפסק הדין ואב בית הדין הבהיר את פסק הדין ללא קבלת תגובה מאת המערער, אף שלא היה זה בסמכותו לתת הבהרה לפסק הדין לבקשת צד אחד ללא קבלת תגובה ולא לתת הבהרה כלל בדן יחיד.

המערער פנה אליו שיבטל את החלטתו עד למתן תגובה, ואב בית הדין לא נענה לבקשת המערער לביטול ההחלטה והבהיר כי רק לפנים משורת הדין הוא מוכן לשמוע את תגובתו, ובכך הרי העיד על עצמו ש'דעתו נעולה' והוא בעל דיעה מוקדמת הפוסלת אותו מלשבת בתיק ומלהבהיר את פסק הדין: אמירת הדיין כי הוא מאפשר רק 'לפנים משורת הדין' למערער להגיב אך ההחלטה תישאר בתוקפה – משמעותה היחידה היא כי הדיין משוכנע שתגובת המערער 'לא תעלה ולא תוריד' ולא תוכל לשנות את דעתו.

...

הוצגה לפני בית הדין בקשתו של המערער מרשם בית המשפט לעכב את ביצוע פסק הדין בטענה כי סעיף הכתובה אמור להתבצע 'לאחר' איזון נכסי הצדדים כפי שנאמר בפרוטוקול, ולא 'מעבר' לאיזון הנכסים כפי שבקשה המשיבה, והמשיבה ביקשה את הבהרת בית הדין.

לאחר שבחנתי את בקשת הפסילה, את ההחלטה על דחייתה, את טענות הצדדים ואת החומר שבתיק, אין מנוס מלדחות את ערעור הפסילה, שכן המקרה שלפנינו אינו דומה לנידון הרמ"א, לא נמצאות בו העילות לפסילה הקבועות בחוק הדיינים, ואף אינו דומה לפסיקת בית המשפט העליון לגבי פסילת שופט בשל דעה קדומה.

לכן: בית הדין לא יאפשר עיכוב ביצוע החלטותיו ולא נעתר לבקשה זו. אין צורך לומר כי החלטת בית הדין מיום כ"ז באב התשפ"ב (24.8.22) היא בתוקפה, שהרי היא רק חוזרת על האמור בפסק הדין שמיום מיום כ' באדר ב' התשפ"ב (23.3.22) שהוא ודאי בתוקפו.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1113291/11 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב דוד ברוך לאו – נשיא המבקש: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד חיה רודניצקי־דרורי) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אתי אבדר) הנידון: העידר סמכות לנשיא בית הדין הגדול לבטל החלטות של דייניו האחרים; הסמכות לדחות ערעור שהוגש לאחר המועד, בקשת רשות ערעור או בקשת ארכה להגשת ערעור בדן יחיד החלטה

...

הבקשה נדחית על הסף מן הטעם הפשוט שנשיא בית הדין הגדול אינו מוסמך על פי חוק לשמש ערכאת ערעור על החלטותיהם של דיינים אחרים בבית הדין הגדול וממילא אינו משמש כערכאה כזו.

בשולי הדברים, מבלי לקבוע מסמרות, ורק כדי שלא יתפרשו הדברים כ'עצה' להגיש לדיין שנתן את ההחלטה בקשה כאמור, אומר כי לכאורה אין יסוד גם לבקשה כזו, אם משום שבקשה לעיון מחדש צריכה להיות מושתתת על עובדות או ראיות שלא היו ידועות בעת שניתנה ההחלטה המדוברת, ובכל הנוגע לעובדות הנטענות בבקשה שלפניי – דומה שאין כאלה; אם משום שבטענה נגד מתן החלטה בדן יחיד שגויה לכאורה, שכן הצורך במתן החלטה בשלושה הוא בהחלטה שיש בה הכרעה של הדין בהיותה דוחה או מקבלת את הערעור לגופו, ולא כך בהחלטה הדוחה ערעור על הסף כבמקרה שלפנינו, בשל הגשתו לאחר המועד, תוך שהדיין אינו נעתר לבקשה – אפילו מפורשת וכל שכן לבקשה שאינה מפורשת ורק לפנים משורת הדין נדונה כאילו הוגשה, כבמקרה שלפנינו – להרשות את הגשת הערעור למרות האיחור.

הבקשה שלפניי נדחית אפוא על הסף, והתיק ייסגר.

החלטתי מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.