בקשה לביטול איסור שימוש ברכב בגין עבירת משקל יתר

ב"כ המבקש ביקש לבטל את הודעת איסור השמוש בהתייחסו למספר נימוקים: טען כי תפיסת הרכב בוצעה שלא כדין, טען כי שגה הקצין הפוסל שעה שמגרש האחסנה לא ניתן לבחירתו של הנאשם, טען כי לא ניתנה למבקש האפשרות לפרוק את הסחורה או להביא נהג אחר שיקח את הרכב והוסיף וטען כי הגורר לא ביצע עבירה וכי רק הגרור היה במשקל עודף ולכן, לא היה מקום לאסור שימוש בגורר, היות ולגביו לא הוגש כתב אשום.

תקנה 85 (א)(5) לתקנות התעבורה, התשכ"א 1961 קובעת: "לא יוביל אדם מטען ברכב או עליו... כאשר המשקל הכולל של הרכב והמטען המובל בו לא יעלו ע ל המשקל הכולל המותר ועל המטען המורשה לפי רישיון הרכב...". המבקש הגיש בקשה לביטול איסור שימוש שניתן על הגורר והגרור והציג טענות משפטיות כמו גם טענה של הפסד הישתכרות.

לאור הלך הדברים ומשנתן המחוקק סמכות בדבר איסור מינהלי על שימוש ברכב בהתאם לסעיף 57א(א)(1) לפקודה, הרי שלצורך מניעת העבירה החמורה המיוחסת למבקש של נהיגת רכב בעל עומס יתר, הסמכות, כמו גם תכלית החוק, מתירים לאסור שימוש הגורר והגרור גם יחד.

...

כהמשך ישיר להנחיית כב' השופט צלקובניק, אני קובעת שדי בתעודת השקילה והתע"צ שצורף – בכדי לקבוע קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת המבקש בעבירה המיוחסת לו. באשר לטענת ב"כ המבקש כי המשטרה פעלה בחוסר סמכות כאשר אסרה שימוש על הגורר - אני קובעת כי דין הטענה להידחות.

בהיעדר קיומה של חובת הנמקה, מתבקשת המסקנה כי נפל פגם בהליך המנהלי.

לדידי, הקצין הפוסל נימק החלטתו, אמנם נימוק קצר אולם נימוק מתקבל לאור העבירה ונסיבות הדו"ח. לאור האמור, אני קובעת כי לא נפל פגם בהליך המנהלי.

סיכומו של דבר – הבקשה נדחית.

ביום 8.4.18, בעקבות שימוע בדבר איסור מינהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המישטרה על השבתה מנהלית של הרכב בו נהג המבקש, משאית, "וולבו", מ.ר. 4956131, למשך 30 יום, בגין עבירה לכאורה של נהיגה ברכב והובלת מטען שמשקלו הכולל של הרכב 37,600 ק"ג, העולה על המשקל הכולל המותר של הרכב, שהוא 32,000 ק"ג, בנגוד לתקנה 85(א)(5) לתקנות התעבורה.

כן הפנה ב"כ המשיבה לעברו התעבורתי של המבקש – הנוהג משנת 2008, לחובתו 6 הרשעות, 4 מהן בשל משקל יתר, כאשר בגין העבירה האחרונה, מיום 20.10.16 נדון המבקש לפסילת רישיון של חודשיים על תנאי למשך שנתיים, ברת הפעלה.

לעניין טענת ב"כ המבקש כי השבתת הרכב גורמת לו לנזק בלתי מידתי, אפנה לעפ"ת 20794/06/17 מדינת ישראל נגד כראמה, מחוזי ב"ש, (11.6.17), שם ציין כב' השופט צלקובניק כי נימוקים של פגיעה בפרנסה ונסיבות אישיות אין בהם כדי להצדיק קיצור איסור השמוש ברכב נוכח המסוכנות הרבה הטמונה בעבירה זו. לסיכום, לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים, בחנתי את עברו התעבורתי של המבקש, והמסוכנות הנשקפת ממנו, וכן את הנזק הכלכלי שיגרם לו, שוכנעתי כי באיזון הנידרש שבין האנטרס הצבורי לאנטרס הפרט, אין בפני נסיבות המצדיקות ביטול תקופת איסור השמוש או קיצורה.

...

לעניין טענת ב"כ המבקש כי השבתת הרכב גורמת לו לנזק בלתי מידתי, אפנה לעפ"ת 20794/06/17 מדינת ישראל נגד כראמה, מחוזי ב"ש, (11.6.17), שם ציין כב' השופט צלקובניק כי נימוקים של פגיעה בפרנסה ונסיבות אישיות אין בהם כדי להצדיק קיצור איסור השימוש ברכב נוכח המסוכנות הרבה הטמונה בעבירה זו. לסיכום, לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים, בחנתי את עברו התעבורתי של המבקש, והמסוכנות הנשקפת ממנו, וכן את הנזק הכלכלי שיגרם לו, שוכנעתי כי באיזון הנדרש שבין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרט, אין בפני נסיבות המצדיקות ביטול תקופת איסור השימוש או קיצורה.

תחילה יצוין כי הבקשה לביטול איסור השמוש הוגשה ביחס לשני כלי הרכב, קרי לגורר ולגרור, יחד עם זאת, אין מחלוקת בין הצדדים כי ביחס ליגרור אכן נרשמה חריגת משקל של 33% בהתאם לתעודת השקילה, ועל כן אין מקום לקבלת הבקשה ביחס לרכב זה. בנסיבות אלה ההחלטה דנן תתייחס לגורר בלבד.

אין מחלוקת כי ביחס לגורר שמספרו 59074701 לא נרשמה כלל חריגת משקל כפי שהדבר מופיע בתעודת השקילה שבחומר הראיות, והמחלוקת היא באיזה אופן יש להתייחס לשני כלי הרכב, האם ככלי רכב נפרדים לצורך עבירת המשקל או לחילופין כיחידה אחת.

בית המשפט קבע כי מלשון החוק, הסנקציה המנהלית הקבועה בסעיף 57א(א)(1) לפקודת התעבורה, ניתנת אך ורק לרכב שביצע את העבירה (היינו, אותו רכב שמשקלו הכולל עולה על המשקל הכולל המותר לפי הרישיון שלו), ועל כן סבר בית המשפט המחוזי בנסיבות אלה כי אין סמכות לאסור את השמוש בגרור.

באותו עניין דובר בחריגת משקל של 18% ביחס ליגרור בלבד, כאשר המשאית היתה ללא משקל יתר.

...

בנסיבות אלה, לאור כל האמור לעיל ונוכח הקביעות העקרוניות בעניין מ"י נ. פור פאואר למסחר (2008) בע"מ וכן בעניין מ"י נ. אשר סויסה הובלות בע"מ, ולפיהן יש להתייחס לגורר ולנגרר כשני כלי רכב נפרדים, ומשלא הוגש כלל כתב אישום או דוח נגד הנהג ביחס לגורר, ולא הובאה כל ראיה למשקלו המותר של הגורר, אני סבורה כי יש לקצר את תקופת איסור השימוש בגורר שמספרו 59074701, והעמדתה על 15 יום.

ביום 20/3/18, בעקבות שימוע בדבר איסור מינהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המישטרה על השבתה מנהלית של משאית מסוג "סקניה", מ.ר. 3168658 השייכת לחברתו של המבקש, למשך 30 יום בגין ביצוע עבירה של נהיגה עם משקל יתר (חריגה מעל המותר בנגוד לתקנה 85(א)(5) לתקנות התעבורה).

" עפ"י ס' 57ב(ג): "בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השמוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השמוש, בתנאים או ללא תנאים, אם היתקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב". לאחר ששקלתי את כלל השיקולים, לא מצאתי כי המבקש עמד באחד מהקריטריונים המצדיקים את היתערבות בית המשפט בהליך המינהלי.

בנוסף, טענת ב"כ המבקש כי כל הנהגים של החברה מוזהרים וחתומים על כך שאסור להם לנהוג עם משקל יתר וחריגה מעל המותר לפי החוק הנה כללית, לא פורט מתי הנאשם התחיל את עבודתו אצלו, מתי הוזהר בפעם האחרונה וטענה זו אינה מתיישבת עם גיליון הרשעותיו של הנהג ממנו עולה כי צבר 15 הרשעות קודמות, בין היתר בגין עבירות של חריגה במשקל מאוקטובר ונובמבר 2017 דבר המעיד שהמעסיק כלל לא בודק את היתנהגות הנהגים לגבי עבירות משקל ולא היה די באזהרות, כפי שנטען בתצהירים, כדי למנוע את העבירה.

...

לטענת המשיבה החלטת הקצין התקבלה כדין ומשכך סבורה התביעה שיש לדחות את הבקשה.

לאור האמור מצאתי את החלטת הקצין סבירה, אשר על כן, הבקשה לביטול איסור שימוש – נדחית.

המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים ותחזיר את התיק לתביעה.

עניינה של החלטה זו הוא בבקשה לביטול הודעת איסור שימוש שהוטלה על רכב משא סגור, הרשום על שמו של המבקש, בגין עבירה של משקל יתר.

...

טרם סיום אציין כי דין טענת המבקש כי נפל פגם בשימוע מאחר והוא בעל הרכב והוא לא זומן לשימוע – להידחות.

לעניין זה כבר קבעתי בהחלטתי בבפ"מ (י-ם) 3444-03-14 דדוש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.03.14) כי "אין בעובדה שהשימוע נערך לנהג ולא לבעל הרכב כדי לפגום מתוקפה ותקינותה של החלטת הקצין. בהתאם לסעיף 57 לפקודת התעבורה אין חובה לזמן את בעל הרכב לשימוע ודי בעריכת השימוע לנהג כדי לקיים את מצוות המחוקק. יחד עם זאת, אין בכך כדי למנוע מבעל הרכב לפנות בעצמו לבית המשפט לביטול הודעת איסור השימוש כפי שעשה המבקש בענייננו". (ראו גם החלטתי בבש"א 13081-01-19 אלבז נגד מדינת ישראל (מיום 14.02.19); ע"ח 17664-02-18 קדאח נגד מדינת ישראל (מיום 11.02.18); ע"ח 23163-01-12 מדינת ישראל נגד דודל (מיום 02.01.2012)).

כללו של דבר לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה לאסור את השימוש ברכב לתקופה של 30 ימים, ולא מצאתי כי קיימות נסיבות המצדיקות ביטול ההחלטה או קיצור התקופה, ועל כן אני מורה על דחיית הבקשה.