הילכת אלפריח, לעומת זאת, נסבה על בקשה לאישור תובענה ייצוגית, הליך שהוא בעל מאפיינים צבוריים שאינו תָחום לצדדים הישירים לבדם, אלא חל על הקבוצה כולה (כמפורט שם בפיסקה 19).
הילכת אלפריח נקבעה בפסק דינו של השופט מ' מזוז במילים אלה:
"מן הדין היה לדחות על הסף את בקשת המערער לאישור תובענה ייצוגית מהטעם שמדובר בתובענה המכוונת למעשה נגד חוקיותו וסבירותו של חוק העזר. תקיפה כזו אין מקומה בהליך של תקיפה עקיפה אלא בהליך של תקיפה ישירה בפני בית המשפט המנהלי המוסמך, ומכל מקום, תובענה ייצוגית אינה "הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין" כנדרש בסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות.
...
לבסוף, בית המשפט הוסיף כי אף אם היתה המערערת מעלה את טענותיה במסגרת עתירה מינהלית (להבדיל מתביעה אזרחית), דינה של זו היה להידחות, אם מחמת שיהוי – משום שלא השיגה על ההיטלים בסמוך למועד שבו חויבה; אם מחמת חוסר ניקיון כפיים – לנוכח התכחשותה של המערערת לתנאי המכרז שבו זכתה; ואם לנוכח העדר טענות מבוררות להיותם של התעריפים בלתי סבירים, העדר מחלוקת כי אלה נקבעו לאחר עבודת מטה מסודרת, ואי הצבעה על פגמים בקביעות העירייה ובאופן הטלת החיוב שנקטה.
אוסיף ואציין כי אני סבורה כי יש טעמים טובים לדברים שלעיל גם במישור המשפט הרצוי.
ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה כי אין לאפשר תביעות הצהרתיות חלקיות ללא חלק אופרטיבי כאשר סביר להניח שבית המשפט יזדקק להליכים נוספים כדי ליישב את הסכסוך בין הצדדים (ראו רע"א 84/98 צעד בריא נ' Ensograph Belgium NV (11.3.1998).
לאור כל האמור לעיל ובכפוף להערות שצוינו על ידי, אני מסכימה כאמור לתוצאת פסק דינו של השופט עמית.
