בקשה לאישור תובענה ייצוגית להשבת היטלי סלילה בירושלים

את הקבוצה הייצוגית ביקשו המבקשים להגדיר, כך: "בעלי זכויות במקרקעין בהווה ובעבר בתחום השיפוט של המועצה המקומית כפר שמריהו אשר חויבו על ידי המשיבה בתשלום היטל סלילת רחובות במלואו ללא הפחתת שטחי עבר (ביניין וקרקע) מסה"כ השטחים לצורך חישוב גובה ההיטל, בגין כבישים ומדרכות שנסללו לפני שנים רבות, או מי שהיו בעלי זכויות במקרקעין בתחום השיפוט של המועצה המקומית כפר שמריהו ונתבעים על ידי חליפיהם – בעלי זכויות במקרקעין בתחום השיפוט של המשיבה, לשלם ו/או להחזיר להם את תשלום ההיטל הנ"ל במלואו שהטילה המשיבה כאמור." המבקשים עותרים לחייב את המשיבה להשיב לכלל חברי הקבוצה את הסכומים שגבתה שלא כדין בגין היטל סלילת רחובות, וזאת ממועד כניסת חוק העזר סלילה לתוקף, בשנת 2010, ועד למועד הגשת בקשת האישור.

במצב דברים זה, כך נטען, חלה ההלכה שקדמה להלכה שנפסקה בעיניין אשבד, היא ההלכה שנפסקה בע"א 889/01 עריית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובנייה בע"מ, פ"ד נז(1) 889 (2002, להלן: הילכת אל עמי), שלפיה רשות מקומית שלא גבתה היטל פיתוח תוך זמן סביר ממועד ביצוע עבודות התשתית המקימות חבות בהיטל תהיה מנועה מלעשות כן. נטען, כי מכל מקום, המשיבה מנועה מלגבות היטלים מקום שלא גבתה אותם במועד, לאחר שאישרה כי אין כל חוב שרובץ על הנכס והבעלות הועברה ונרשמה בטבו, כפי שנקבע ברע"א 3746/05 לרר נ' עריית הרצליה (2007, להלן: עניין לרר).

לעניין זה נטען, ראשית, כי אין המדובר כלל בתביעת השבה, כנדרש בסעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות ובפרט 11 לתוספת השנייה, שהרי אין חולק כי קליגמן ולופו הם אשר שילמו את היטלי הפיתוח נשוא בקשת האישור ולא המבקשים.

...

אשר על כן ובסיכומו של דבר, אני קובעת כי לא קיימת אפשרות סבירה להכרעה בשאלות המשותפות לטובת הקבוצה במקרה זה. בשים לב לתוצאה שאליה הגעתי מיותר לדון ביתר התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות.

סוף דבר לאור כל האמור, בקשת האישור נדחית.

כיון שלא ניתן להגיש תובענה מנהלית בעילה זו, אני מורה גם על מחיקתה של התובענה.

הסעדים המבוקשים בתובענה מושא הבקשה הם לקבוע כי המשיבות גובות היטלי סלילה שלא כדין ומתנות שלא כדין מתן היתרי בנייה בתשלום היטלי סלילה; לקבוע כי חוק עזר לירושלים (סלילת רחובות), התשע"ב-2012 (להלן – חוק העזר החדש) בטל בהיותו בלתי חוקי; ליתן צוים לגילוי מסמכים, מענה על שאלונים וכיוצא בזה, וכן לחייב את המשיבות לתת דוח מפורט על סכומי ההיטל שנגבו שלא כדין, ועל השמוש שנעשה בכספים אלו.

באשר לסעד ההצהרתי שצוין בבקשה, שעניינו קביעה כי המשיבות גובות היטלי סלילה שלא כדין ומתנות שלא כדין מתן היתרי בנייה בתשלום היטלי סלילה, לא ניתן להדרש אליו כסעד עצמאי אלא כחלק מהדיון בסעד ההשבה.

בהתאם לסעיף 14(א) לחוק, נקבע בזה כי: התובענה הייצוגית תתנהל בשם קבוצת תושבי מזרח ירושלים אשר, בתקופת תחולתו של חוק העזר הישן ובמשך שנתיים לאחור מיום הגשת הבקשה, שילמו למשיבות היטלי סלילה בגין נכסים הגובלים ברחובות שלא הוכרזו ולא הוקצו לכבישים על ידי הערייה.

...

נוכח כל האמור, יש להגדיר את קבוצת התובעים ככלל תושבי מזרח ירושלים אשר, בתקופת תחולתו של חוק העזר הישן ובמשך שנתיים לאחור מיום הגשת הבקשה, נדרשו לשלם היטלי סלילה בגין נכסים הגובלים ברחובות שלא הוכרזו ולא הוקצו לכבישים על ידי העירייה.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לאישור תובענה ייצוגית מתקבלת באופן חלקי.

המשיבות ישלמו למבקשים 7-1 ו-10-9 שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בגין הליך אישור הבקשה, בסך כולל של 25,000 ₪.

הקבוצה – "כל מי ששילם למשיבה, במהלך 24 החודשים שקדמו ליום הגשת התובענה, היטלי סלילת רחובות (כבישים ו/או מדרכות) עבור קרקע ו/או מבנה של נכס כלשהוא או כל מי שחויב על ידי המשיבה בהיטל סלילה כאמור בתקופה הנ"ל". מתקיימים התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") לשם אישור התובענה.

המשיבה הודיעה לבית המשפט ביום 9.4.14, כי החל מיום 7.1.14, ועוד בטרם הוגשה התובענה הייצוגית שבכותרת, תיקנה הערייה את חוק העזר הרלוואנטי לענייננו, בחוק העזר סלילה החדש, ובכך למעשה קיימת לעירייה חדילה סטאטוטורית לפני הגשת בקשת האישור.

כלומר, גם במקרה שבו הרשות הודיעה כי תחדל מהגבייה ולפיכך לא אושרה התובענה הייצוגית, וגם במקרה שבו התובענה נוהלה וזכות ההשבה הועמדה על 24 חודשים, פתוחה בפני כל אחד מחברי הקבוצה האפשרות לתבוע את הנזק המלא שניגרם לו בתביעה אישית נגד הרשות'.

יפים לעניין זה דבריו של הנשיא (בדימוס) גרוניס בדנ"א 7398/09 עריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (14.4.15): "הטעם העקרי נגד הכרה בעילת השבה עצמאית של גבייה בחוסר סמכות הוא החשש כי הדבר יפגע בפעילותה התקינה של הרשות (מה שמכונה 'הגנת התקציב')... עם זאת, אין די בטעם זה כדי להצדיק המנעות מהכרה עקרונית בקיומה של עילת השבה בגין גביית כספים בחוסר סמכות על ידי רשות ציבורית. המענה לחששות ה'תקציביים' צריך להמצא בשלב ההגנות מפני חובת השבה, היינו בעילות הפטור לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר, ולא בשלב הראשון של גיבוש עילת ההשבה (בהקשר דומה, ראו פרשת רשות העתיקות, בעמ' 589-588; לדיון בתפקידיהם השונים של שני שלבי הבחינה לפי סעיפים 2-1 לחוק עשיית עושר, ראו, מזוז, בעמ' 509)" (שם, בפיסקה 38).

...

על כן משהודעת החדילה לא התייחסה לחובות עבר, דינה להידחות.

סוף דבר אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית בחלקה בהתאם למפורט לעיל.

הצדדים יפרסמו הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענה, בהתאם לסעיף 25(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות ויכללו בה את האמור בפרק זה שכותרתו "סוף דבר" וכן יציינו כי ניתן לעיין בהחלטה זו בפנקס תובענות ייצוגיות.

לטענתה "אותם נימוקים שבשלהם הבינה והסכימה המבקשת כי נידרש למשיבה זמן לגבש את עמדתה, וביניהם הצורך בהיערכות לחדילה, ממשיכים להיות תקפים גם היום ביחס לביצועה של החדילה". בתגובות שהגישה לכתבי טענות אלה, טוענת המבקשת לעניין המרפסות הלא מקורות, כי אין לראות בהודעתה בעיניין זה הודעת הסתלקות וכי לא היה די בשיחות הטלפון הנזכרות שקיימה עם ב"כ המשיבה כדי לשכנע את המבקשת בצדקת טענותיה של המשיבה, ומשכך בעת עריכתן נותרה בעמדתה בנוגע לרכיב זה. בעיניין רכיב גביית דמי תעול בגין מרפסות מקורות טוענת המבקשת כי אין בהודעת החדילה האמורה כדי לעמוד בדרישות החוק, זאת היות שלטענתה המשיבה "לא הציגה ולו בדל ראיה לפיה חדלה בפועל במועד מסירת הודעת החדילה (8.7.2019) ואף לא לאחריה". בתצהיר שני שמסרה הממונה על היטלי סלילה ותעול בעריית ירושלים, שצורף לכתב טענות שהמשיבה הגישה ביום 6.7.2020, הובהר כי החל מיום 8.7.2019 המשיבה אינה מחייבת עוד באגרות תעול בגין שטחי מרפסות מקורות, וכי "באשר לחיובי עבר (חיובים שיצאו לפני המועד הקובע), הרי שיתכן כי קיימים מקרים של חיובים כאלה אשר שולמו לאחר המועד הקובע, שאותם יש לזכות. בנוסף פועלת הערייה לאיתור חיובי עבר שיצאו לפני המועד הקובע שלא שולמו ולבצוע תיקון של חיובים אלו בהתאם להודעת החדילה". המצהירה מסרה בפירוט רב על הפעולות שבהן נקטה המשיבה כדי ליישם את הודעת החדילה, והדגימה את המהלכים שנקטה לשם כך בהודעות חיוב שהופקו לאחר המועד הקובע, בהודעות חיוב שהופקו לפני המועד הקובע וטרם שולמו ותוקנו בהתאם להודעת החדילה, ובהודעות חיוב שהופקו בין 7.6.2019 ו- 8.7.2019 ושולמו ב-30 הימים העומדים לרשות מבצע התשלום, שבעניינן "פועלת הערייה לבצוע זכויים לנישומים". דיון והכרעה סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 קובע: "בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע". אין חולק כי המועד הקובע בעניינינו, הוא יום 8.7.2019, שבו ניתנה הודעת החדילה האמורה, לאחר שהמועד לכך הוארך פעמים אחדות בהסכמת הצדדים.

...

מהמקובץ עולה כי המשיבה חדלה במועד הקובע מגביית אגרת תיעול בגין שטחי מרפסות מקורות, בכך שבמועד הקובע חדלה מהנפקת הודעות חיוב חדשות בגין רכיב זה, ובכך שמאז מבצעת היא ביוזמתה סדרה של פעולות שמטרתן לתקן הודעות חיוב שהונפקו לפני המועד הקובע ואף להחזיר תשלום ששולם ביתר לאלה ששילמו את האגרות ב-30 הימים שקדמו למועד הקובע (השווה בר"מ 5438/14 עירית קריית מוצקין נ' חזות (13.1.2015)).

משהוגשה במועד הקובע הודעת המשיבה, ולפיה חדלה היא מגביית דמי תיעול בגין שטחי מרפסות מקורות, ומשהוכח כי במועד הקובע הופסקה הגבייה, דין הבקשה לאישור התובענה הייצוגית בגין רכיב זה להידחות.

התוצאה הבקשה לאישור הגשת תובענה ייצוגית בגין גביית דמי תיעול בגין שטחי מרפסות מקורות נדחית.

כך נפסק בשורה של פסקי דין: ת"א (ב"ש) 1043/02 היתאחדות הקבלנים נ' עריית באר שבע ; ת"א (י-ם) 4076/02 היתאחדות הקבלנים והבונים בישראל נ' עריית ירושלים; ע"א 2062/02 ארגון הקבלנים והבונים חולון נ' עריית חולון.

גם בכך פעל רו"ח בוכניק בנגוד לנוהל משרד הפנים הקובע בסעיף 7 כי אין לכלול בתחשיב היטל השצ"פ עלויות סלילה, תעול מים והביוב וכו', מאחר שאלו נכללו כבר בתחשיבי היטלי התשתית הרלוואנטיים.

עוד קבעתי שם כי בקשה דומה לזו שלפניי הוגשה לשופט רניאל בת"צ 40229-07-17 מרק פייסחוב נ' עריית חדרה (12.5.19), לאחר שאישר תובענה ייצוגית שעניינה השבת סכומים שנגבו ביתר בגין היטל שמירה שנקבע לפי תחשיב שגוי.

...

המשיבה פעלה תוך הסתמכות מלאה על אישור תקינות התחשיב ע"י חברת ג'יגה כפי שפורט לעיל, ועל כן טענת המבקש כי העירייה נהגה בחוסר סבירות קיצוני דינה להידחות.

טענות המשיבה לדחייה על הסף של התובענה גם נוכח פסיקה עדכנית בע"א 4291/17 עו"ד מוטי אלפריח נ' חיפה (6.3.19) (להלן: "עניין אלפריח") קבע כב' השופט מזוז כי: "למעט במקרים חריגים אין לאפשר במסגרת תובענה ייצוגית תקיפה עקיפה של אקט שלטוני". הלכת אלפריח משליכה על ענייננו שכן השאלות העומדות לדיון בבקשת האישור הן שאלות של סבירות והתנהלות באופן הכנת תחשיב השצ"פ, שאלות אשר בית המשפט העליון בעניין אלפריח קבע כי אין מקומם בהליך של "תקיפה עקיפה", כדלקמן: "נקל לראות כי התקיפה העקיפה של סבירות חוק העזר במסגרת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית לוקה כמעט בכל הפגמים והקשיים הכרוכים בהליך של תקיפה עקיפה בכלל ותקיפה עקיפה במסגרת תובענה ייצוגית בפרט, וכי תקיפת סבירות חוק העזר בענייננו אין מקומה בהליך של תקיפה עקיפה אלא בהליך של תקיפה ישירה.

כך הוא קבע כי ככלל למעט במקרים חריגים, אין לאפשר תקיפה עקיפה של אקט שלטוני במסגרת תובענה ייצוגית; כי "ההכרעה במסגרת ביקורת עקיפה כוחה יפה רק 'לצורך אותו ענין'" וכי איזון זה מופר בתובענה ייצוגית עקב טבעה; כי כאשר הסעד המבוקש מושתת כולו או בעיקרו על טענת אי חוקיות של המעשה השלטוני יש לתקוף אותו בתקיפה ישירה.

אינני מקבלת את טענת ב"כ המבקש כי נוכח העובדה שבקשת האישור, הוגשה בחודש מרץ שנת 2016, לפני מתן פסק דין אלפריח, אין מקום "להחיל רטרואקטיבית" את פסק דין אלפריח.

על כן אני קובעת כי דין בקשת האישור להידחות על הסף.