ביום 04/10/2022 אושר הסכם הגישור וניתן לו על ידי תוקף של פסק דין.
אין המדובר במתן הוראות לעניין אופן פירוק השתוף במקרקעין ולעניין זכויות הצדדים המהותיות אשר הוסדרו במלואן במסגרת הסכם הגישור ופסק הדין שאישור אותו, אלא במחלוקת פרשנית לעניין מה שהוסכם ובשאלה הספציפית האם תשלום הנתבעים לבנק לצורך פדיון ההלוואה שנטל החייב ושעל זכויותיו מונה התובע ככונס, מהוה "מכר זכויות במקרקעין" ו"עסקה" החייבת בדווח לרשויות המס ובתשלום מס.
לא מצאתי לקבל טענת הנתבעים 1 ו-5, כפי שהועלתה בהודעת ההבהרה מטעמם, שלפיה פסק הדין מהוה החלטת ביניים נוכח העובדה כי המדובר בתביעה לפירוק שתוף ומשכך יש לידון בבקשתם למתן הוראות.
...
בעניין זה אפנה להחלטת כב' השופט א' ריבלין ב-רע"א 9442/00 שמשון קידוחים ובניין בע"מ נ' אלגד חברה להנדסה ולבנין בע"מ, נה(4) 289 (2001), שם הוא ציטט מתוך ספרו של זוסמן [י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995)] את הדברים הבאים היפים גם לענייננו:
"עם אישור הפשרה גמר בית המשפט את מלאכתו, ואין לבוא אליו עוד לשם ביצועה, אלא במידה שנקבע הדבר בפשרה עצמה, כגון שהתנו בפשרה שבית המשפט ימנה מעריך אשר יקבע שוויו של נכס... פשרה בה הוסכם, כי הנתבע ישלם לתובע סכום אשר ייקבע על ידי פלוני, ופלוני קבע את הסכום, אבל הנתבע אינו משלם, מה תרופת התובע? הדבר תלוי בדרך בה אושרה הפשרה: אם קבעו בה, כי אחרי קביעת הסכום ישובו בעלי הדין לבית המשפט כדי שיתן פסק דין על הסכום שנקבע, הרי שערי בית המשפט טרם ננעלו... אך אם הפשרה שנעשתה מסיימת את הדיון לחלוטין, והתובע עומד במריו, אין ברירה בידי התובע זולת הגשת תביעה חדשה על פי עילת הסכם־הפשרה שנעשה" (שם, בעמ' 292 ג' – ה')
אשר על כן, אני דוחה בקשת הנתבעים 1 ו-5 למתן הוראות לביצוע פסק הדין.
אני מחייב את הנתבעים 1 ו-5 לשלם לתובע הוצאות הבקשה בסך כולל של- 1,000 ₪ כל אחד, ובסה"כ סך של-2,000 ₪ שניהם יחד.
המזכירות תמציא העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.