בקשה לאיחור בהפקדת ערובה

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' הרשמת הבכירה ורדה שורץ) מיום 20/1/2020 במסגרתה התקבלה בקשת המבקש לביטול פסק דין שניתן נגדו בהיעדר הגנה, אך זאת בתנאים: תשלום הוצאות בסך 750 ₪ וכן הפקדת ערובה בסך 1,500 ₪ בקופת בית משפט.

הפסיקה אליה הפנה ב"כ המבקש ולפיה לא זוקפים לחובת המתדיין את ההתנהלות של הלישכה לסיוע משפטי, עוסקת בהתמשכות הליך מיון בלישכה לסיוע משפטי אך כאן המבקש איחר במחדליו שלו עצמו בפנייה לסיוע משפטי, וגם לאחר שכבר מונה לו עו"ד שייצגו ,איחר ללא הצדקה בהגשת הבקשה לביטול פסק דין ואף לא עידכן את נציג המשיבה וכך לא הקטין הנזק, שכן בנתיים היא פתחה תיק הוצל"פ. נטען כי בית משפט קמא צדק כאשר מצא את עדות יו"ר ועדת ההנחות כמהימנה.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין יש ליתן רשות ערעור.

אני סבורה, כי טוב ייעשה אם ההחלטה תעמוד במבחן ערכאת ערעור כבר עתה ולכן מצאתי לנכון ליתן רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור בהתאם לתקנה 410 לתקסד"א. דין הערעור להדחות לגופו.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.

בהקשר זה, אזכיר תיקונים של כתב התביעה פעם אחר פעם; הגשת בקשות באיחור מטעם התובעים; אי הגשת תגובות מטעם התובעים במועדים שנקצבו לכך, או הגשתן ללא תצהירים, ואז הגשת בקשות אורכה כדי להשלים את החסר; וכן אי עמידה בהחלטות שיפוטיות.

בהיתחשב במשקלם המצטבר של מכלול הטעמים האמורים – היות מרביתם המכריע של התובעים תושבי חוץ, שאלת תושבותו של הנתבע 4 דרך קבע בארץ, והקושי במתן מענה לשאלה האם לתובעים נכסים ברי מימוש בישראל (שאלה שהנטל לגביה הוא על התובעים ולא ניתן לה מענה של ממש, לרבות במסגרת תשובתם של התובעים מיום 13.2.2020); סכוייה המוּקשים לכאורה של התובענה במתכונתה הנוכחית, בין בכלל ובין בעיניינם של הנתבעת 14-15; והתנהלות דיונית בעייתית מצד התובעים במשך תקופה ארוכה – אני רואה להעתר לבקשת הנתבעים 14-15, ולחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם.

...

יודגש כי כל האמור לעיל נאמר על-פני הדברים בלבד ובלא קביעת מסמרות, בשים לב לשלב המקדמי בו מצוי ההליך שבכותרת, ובהתחשב בעובדה שהצדדים טרם הגישו את ראיותיהם וממילא טרם נשמעו העדויות מטעמם.

יחד עם זאת, בבואי לדון בבקשת הנתבעים 14-15 לחיוב התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, אני סבורה כי אין להתעלם מכך שהתביעה העיקרית ניצבת לפני משוכות ממשיות.

בהתחשב במשקלם המצטבר של מכלול הטעמים האמורים – היות מרביתם המכריע של התובעים תושבי חוץ, שאלת תושבותו של הנתבע 4 דרך קבע בארץ, והקושי במתן מענה לשאלה האם לתובעים נכסים ברי מימוש בישראל (שאלה שהנטל לגביה הוא על התובעים ולא ניתן לה מענה של ממש, לרבות במסגרת תשובתם של התובעים מיום 13.2.2020); סיכוייה המוּקשים לכאורה של התובענה במתכונתה הנוכחית, בין בכלל ובין בעניינם של הנתבעת 14-15; והתנהלות דיונית בעייתית מצד התובעים במשך תקופה ארוכה – אני רואה להיעתר לבקשת הנתבעים 14-15, ולחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם.

בנסיבות האמורות, איני רואה בהפקדת הערובה באיחור (כאשר המבקשים העבירו את תשלום הערובה לב"כ בתוך המועד הנידרש) כמחדל מצדם המלמד על רשלונתם ו/או על זלזול כלפי ביהמ"ש או הצד שכנגד, וניתן היה להתגבר על מחדלם – לכל היותר- באמצעות הטלת הוצאות לטובת המשיבה.

...

מנגד טענה המשיבה, בתמצית, כי ההחלטה נכונה וכי אין להתערב בה: הערעור שהוגש על פסק הדין קמא נמחק ומכאן כי המדובר בפסק דין חלוט ולא ניתן לדון בבקשה לביטולו; כך גם אין מקום לדון בצירוף הראיות החדשות, שכן מדובר בפס"ד חלוט ואין מקום להידרש בשלב זה לטענות המבקשים; אף לגופו של עניין לא היה מקום להיעתר לבקשות- פסק הדין קמא לא ניתן במעמד צד אחד, המבקשים לא הפקידו את הערובה במועדה, סיכויי הגנתם של המבקשים נמוכים מאוד, ואין ב"ראיות החדשות" הנטענות (והמוכחשות ע"י המשיבה) כדי להשפיע על סיכויו של ההליך קמא; המשיבה- בהליך משפטי אחר שהמבקשים אינם צד לו- הפקידה ערובה באיחור של שעה אחת בלבד וניתן נגדה פס"ד (ת"ט 58296-04-18), קל וחומר שיש להורות כן בענייננו, שעה שהערובה הופקדה בסופו של יום באיחור של 6 ימים ועוקלה ע"י צדדים אחרים.

ואולם, אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, העובדה כי הערעור שהוגש על פסק הדין קמא נמחק, אין בה- כשלעצמה בלבד- כדי להצדיק דחיית הבקשה שבכותרת, כאשר במסגרת הערעור לא נבחנו טענות המבקשים בדבר ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד (וממילא ההחלטה לפיה נדחתה בקשתם לביטול פסק הדין ניתנה לאחר שהוגש הערעור); שנית, המבקשים הודיע לביהמ"ש, במסגרת בקשתם למחיקת הערעור, כי במקביל להליך הערעור מתנהלת בקשת רשות ערעור (זו הבקשה שבפני) ביחס להחלטה לפיה נדחתה בקשתם לביטול פסק דין.

בית המשפט נעתר לבקשתם למחיקת הערעור (ההחלטה ניתנה בפיתקית) ולא נערך במסגרת הערעור דיון לגופן של הטענות (ואף לא בבקשתם לצירוף ראיות חדשות); שלישית, בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, ניתן אף להגיש כנגד פסק דין חלוט, ואין הדבר מונע את בחינת הטענות לגופן.

לפיכך אני קובעת כדלקמן: החלטת בימ"ש קמא מיום 3/3/20 - מבוטלת.

בית משפט רשאי לחייב נתבע בהוצאות כיוון שהגיש בקשה באיחור, אך במקרה דנן לא חויבה המבקשת בהוצאות של 40,000 ₪ אלא בהפקדת 40,000 ₪ כתנאי לקבלת בקשה להארכת מועד.

המבקשת לא נדרשה לשאלה – אם ביכולתה הכלכלית להפקיד ערובה כיוון שבית משפט כלל לא ביקש ממנה להתייחס לאפשרות שתחויב בהפקדה.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לתת רשות ערעור ולקבל הערעור באופן חלקי וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) כיוון שיש להחלטת הביניים השפעה ממשית על זכויות המבקשים, מצאתי לנכון לתת רשות ערעור על ההחלטה.

נקבע תנאי של הפקדה כיוון שבית משפט מצא כי בפועל ניתן היה לדחות את הבקשה להארכת מועד להגשת התנגדות ואז ממילא בהעדר ארכה היתה נדחית ההתנגדות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור התקבל בחלקו.

לטעמה של המשיבה הפקדת הערובה הנה חיונית ביותר להמשך קיום ההליך לנוכח העובדה שכנגד המבקש ננקטים הליכי הוצל"פ ותביעות שונות בבית המשפט הנאמדים בעשרות מיליוני שקלים.

קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה: בין היתר, משך האיחור, מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור, כאשר ככלל "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום ציפייתו הסביר של מבקש הארכה; מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן סכויי ההליך (רע"א 4474/13 שרה אסולין נ' מדינת ישראל (20.08.2013) ; רע"א 2184/12 אניה מיכלוביץ נ' א. אספקה וטרינארית בע"מ (29.08.2012)‏‏).

...

בסיכומיה טענה המשיבה שיש לדחות את בקשת ההתנגדות, ואם וככל שתתקבל ההתנגדות מתבקש לאפשר את קבלתה בכפוף להפקדת ערובה על מלוא החוב בתיק.

המסקנה היא, שתוקפו והאוטנטיות של הסכם שכר הטרחה השני מכוחו הוגש שטר החוב לביצוע, כמו גם מערכת היחסים בין הצדדים לרבות טענות הקיזוז, צריכים להבחן בהליך מסודר.

התוצאה היא, שיש ליתן רשות להגן, שכן בשים לב למכלול הטענות שנשמעו בין הצדדים, נכון הוא שהמחלוקות בין הצדדים יוכרעו לאחר שיוכחו כדבעי ולאחר דיון לגופן.

ב"כ המשיבה השיב לשאלה זו תשובה די מפתיעה שלפיה הערכתם היא שהעיקולים הם בשווי 15 מליון ₪: "לשאלת בית משפט מה עוקל ומה שווי העיקולים, אני מפנה לבקשה לעיקולים בטרם. שנית, אטען שאין לנו אינדיקציה לגבי שווי העיקולים אני קובע שזה תפקידו של חברי לטעון, הוא לא הפריח את יסוד ההכבדה הוא לא שאל אותה על העיקולים. בגלל כל העיקולים האלה שהוצגו בבקשה לעיקולים שנעמדים לפחות לאזור 15 מיליון ₪ ואפילו יותר". וראו גם בהמשך: "... שווי הנכסים החייב צריך להציג אותם, אנחנו לא יודעים מה שווי הנכסים" (שם, עמ' 26, שורות 5 ואילך).