יוזכר כי במסגרת החלטותיו מימים 31.5.22, 9.6.22 ו- 8.7.22, קבע בית משפט קמא כי נתונה לו סמכות לידון בתביעות קמא במאוחד, נוכח זיקה מהותית בין טענות הצדדים בהליכים קמא, המחייבת איחוד הדיון בתיקים משקולי יעילות ולצורך מניעת הכרעות סותרות, למרות העובדה שהמבקשת איננה "בן מישפחה". זאת בהסתמך על סעיפים 6(ה)-(ו) לחוק בית המשפט לעינייני מישפחה, תשנ"ה-1995.
שני מקורות לסמכות רחבה זו.
בהתאם למקור הראשון שפורט, דהיינו סעיף 6(ה) רשאי בית המשפט לעינייני מישפחה להורות על צירופה של תובענה המתנהלת בבית משפט אחר, גם אם מלכתחילה לא קמה סמכות לבית המשפט לעינייני מישפחה להדרש לאותה תובענה, תוך קביעת השיקולים האמורים להנחות את בית המשפט ב"משיכת" הליך זה או אחר לדיון בפניו.
...
במצב דברים זה סבורני כי הדין עם המבקשת בכל אחת מטענותיה, כפי שציינתי לעיל, ואפרט כעת יותר בנקודה זאת.
באשר לטענותיו של ע' שתמציתן לעיל – לא שוכנעתי מהן לנוכח הפסיקה בענין נהוראי, ואבחנתו מבג"ץ דלתא, וכן יתר דבריי לעיל.
לסיכום ייאמר כי דין הערעור להתקבל.