עוד הוער באותה הודעה, כי צו הירושה שצירפה התובעת הוצא על ידי בית הדין השרעי במזרח ירושלים אשר אינו מהוה בית משפט מוסמך בישראל ובהתאם לנהלי הרשות לרישום והסדר מקרקעין, יש לאשרו רק בבית דין שרעי במערב העיר.
במועד ההוכחות, ביום 19.7.20, נכתב בפתח הדיון מפי ב"כ התובעת כדלקמן: "ישנן שתי בעיות. בלי צו ירושה ישראלי לא ניתן להתקדם. פניתי לבית הדין השרעי ולא ניתן לקבל משום שאחיה לא משתפים פעולה, כי הם סבורים שככל הנראה יש קרקע, כאשר אין קרקע והיא הופקעה. הבעיה השנייה היא בראשית ראיה שפקיד ההסדר שלח, שאולי הנכס נמכר עוד לפני ההפקעה. מרשתי אומרת שהוריה מעולם לא מכרו את הזכויות האלה ואני מאמין לה... גיליתי שמרשתי חפצה להעביר את הטיפול לעורך דין אחר... אני לא מעוניין להמשיך לטפל בתיק הזה... התייצבתי היום כדי לקבל שיחרור מבית המשפט כאשר מרשתי נימצאת כאן... אני מבקש שבית המשפט יגלה חמלה נוספת ויאפשר לה להתארגן עם עו"ד אחר" (ר' עמ' 8, ש' 19-10).
התובעת הוסיפה כי אם מדובר בפסק חוץ, לבית משפט סמכות לאכוף אותו ולפעול על פיו התבסס על חוק אכיפת פסקי חוץ תשי"ח-1958 (להלן: "חוק אכיפת פסק חוץ").
הנתבעות הפנו לכך שב"כ התובעת הודה עוד בתביעה הראשונה, בבחינת הודאת בעל דין, כי -"בלי צו ירושה ישראלי לא ניתן להתקדם". אין לאפשר טענות אחרות המנסות להכשיר את השרץ ואין כל מקום להדרש לאותן טענות, לרבות הטענה בדבר קיום פסק חוץ.
...
כפי שיפורט להלן - בנסיבות אלה אני מקבלת את עמדת הנתבעות כי דינה להידחות ולהלן יפורטו הדברים.
סופם של הדברים הוא אפוא כי התביעה נדחית כאשר לכך די בהתיישנותה.
מקובלת עלי טענת הנתבעות כי אין לאפשר לתובעת לטעון כעת טענות חדשות ושונות מכפי שטענה בהליכים עד כה וכי למעשה אין אף צורך לדון באלה (ר' בכלל זה גם הטענה בדבר אכיפת פסק חוץ).
משנדחית התביעה תשלם התובעת לנתבעות בגין הוצאותיהן סך של 10,000 ₪, בתוך 30 יום מהיום.
