בעלות על ציורי ראובן רובין: סוחרת בשוק הפשפשים מול ממשלת ארה"ב

אשר לקמח, אני מסכים להכרעת-הדין האמורה במציעתה ובסיפה לפיסקה 36 בחוות-דעתו של חברי השופט אור, לאמור: שומה עליה על גב' כנען להשיב את התמונות לממשלת ארצות-הברית, וחובה היא המוטלת על ממשלת ארצות הברית - כתנאי להשבת התמונות להחזקתה - להשיב לגב' כנען את הסכום ששילמה עבור התמונות (250 ₪) צמוד ונושא ריבית כהחלטתו של חברי, ובנוסף לכך סך של 10,000 ש"ח. השופט י' טירקל: רקע מעשה בשני ציורי שמן מקוריים של הצייר ראובן רובין (להלן – "הציורים"), שאבדו בדרכם לישראל מתערוכה בארצות הברית, התגלגלו ל"שוק הפשפשים" ונרכשו על ידי בעלת חנות בשוק (להלן – "הקונה") מידי סוחרת רוכלת באותו שוק (להלן – "המוכרת"), תמורת 250 ש"ח כאשר ערכם האמתי היה 115,000$.

ראו: ע' גרוסקופף "יחסי קונה מוכר וזכויות הבעלים המקורי", המשפט ד' (התשנ"ט) 202 (להלן: גרוסקופף "יחסי קונה מוכר"); ח' דגן "תקנת השוק כביטוח", ספר ויסמן (תשס"ב) 15; י' ציגנלאוב "תקנת השוק: התפתחותה של תקנה ופיתוחו של דין", משפטים לא(4) (תשס"א) 837 (להלן: ציגנלאוב "תקנת השוק"); ב' מדינה "העדפת הקונה בתמורה ובתום-לב במצבי תחרות מול הבעלים המקורי, לשם עדוד השקעה בהשגת מידע", המשפט ה' (תשס"א) 117.

לפיכך, בבואנו לפרש את התנאי "מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר" יש לנקוט במדיניות פרשנית מאוזנת, שלא תיפגע, מצד אחד, במסחר החופשי בשוקי "יד שניה" ושתכביד, מצד שני, על סחר ברכוש גנוב, על ידי שתימנע הגנה ממי שקנה רכוש כזה ותגן על בעליו המקורי.

...

מבחינה לשונית גרידא - כך אני סבור - אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולכאורה יש בפרשנות זו כדי לרוקן את סעיף 34 מהרעיון הטמון בו. אכן, אין חולק על כך, שיכול וסעיף 34 לחוק המכר יחול גם על מי שקנה נכס גנוב.

מוסכם על הכל שבמקרה הראשון יוכל הקונה לחסות תחת כנפי סעיף 34 לחוק המכר; המקרה השני מעורר בעיות מיוחדות ולא אדון בו. מה טעם להבחין בין המקרה הראשון למקרה השלישי? האם ראוי לאפשר למוכר במקרה השלישי לבטל את העסקה? נראה לי שההנחה הסמויה העומדת בבסיס המצב הראשון והמצב השלישי היא, שבהעדר ראיה לסתור, בוצע המכר על יסוד תנאי מכללא שהעסקה היא סופית; והדין מעדיף בנסיבות אלה את כלל הסופיות גם על זכויותיו של צד שלישי, הוא הבעלים המקורי.

לסיכום פרק זה, דעתי היא כי לא נתקיימו תנאי תקנת השוק והציורים חוזרים לבעלים המקורי.

אשר על כן, דעתי היא כי יש לדחות את העתירה ובנסיבות העניין לחייב את המשיבה בהוצאות, כאמור.

ת התוצאה היא שבדעת רוב של הנשיא א' ברק, והשופטים ת' אור, מ' חשין והשופטת ט' שטרסברג-כהן, כנגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא ש' לוין, והשופטים י' טירקל וי' אנגלרד, נקבע בזה שהתמונות הן בבעלות ממשלת ארצות הברית, ואלה תימסרנה לה. כן נקבע פה אחד, אך מנימוקים שונים, כי מסירת התמונות כאמור כפופה לכך שממשלת ארצות הברית תשלם לקונה, גב' כנען, סך של 250 ש"ח, כשהוא צמוד לאינדקס יוקר המחיה מיום התשלום של סכום זה על-ידי הקונה למוכרת, בצירוף ריבית כחוק, וכן בנוסף לכך תשלם לה סכום של 10,000 ש"ח. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות.

המוזאון אף לא הבהיר את הנסיבות בהן לטענתו הוצא המכתב מרשותו שלא כדין, כאשר נטל ההוכחה לעניין זה מוגבר שכן מדובר בטענה בעלת "גוון פלילי". לטענת המשיב החותמת "מוזאון בית"ר" כשלעצמה אינה מעידה על בעלות המכון, אלא רק על כך שהמכתב הגיע לחזקתו בין השנים 1923-1947.

כמו כן ביקש לדחות את טענות היועץ המשפטי לממשלה בעיניין "דיני הקניין התרבותי". לטענתו אין בדין בסיס לטענה בדבר סמכות המדינה "להפקיע" חפצים ומסמכים בעלי ערך תרבותי – הסטורי, ובמקרה זה קיימת הצדקה מובהקת לדחות את הטענה.

שלומוב עומת עם הטענה ששמו של רוזן אינו מופיע בשיחה המוקלטת, והשיב: "...לא נכון. בשיחת כלל אמרתי שפניתי לסוחר בארה"ב" (עמ' 22, ש' 1-7).

אמנם לא ניתן היה להוכיח את מועד הנפקתה, שכן רוזן העיד כי בשיטה המקובלת בארה"ב החשבוניות אינן ממוספרות בסדר רץ, אך גם כך מדובר במסמך בעל משמעות משפטית ואין סיבה להניח כי הוא מזוייף.

תחולת תקנת השוק סעיף 34 לחוק המכר קובע את תקנת השוק במיטלטלין, ולפיה "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שיעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובילבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב". נראה כי אין ספק בכך שבעניינינו היתקיים חוזה מכר (בעל פה) בין הקונה למוכר, למכירת המכתב שהוא נכס נד, ובכך היתקיימו שניים מהתנאים הנדרשים בחוק.

כך, בין אם אבחן את תנאי תקנת השוק מול עסקיו של רוזן ובין שמול עסקיו של כהן, מדובר במי שעסקו במכירת נכסים מסוגו של הממכר.

לצורך דוגמא אפנה לנסיבות פסק הדין בעיניין כנען, שם דובר בתמונות של הצייר הנודע ראובן רובין שנגנבו ונמכרו בשוק הפשפשים במחיר זעום.

לפיכך, בשונה ממכירת ציור או חפץ אמנות גנוב, במקרה זה שוויו של המכתב בעת שהמשיב רכש אותו היה נמוך משמעותית משוויו היום, ופעולותיו של המשיב לאחר הרכישה הן ש"השביחו" את המכתב והעלו את ערכו המסחרי.

...

התוצאה היא שהמכתב מצוי בבעלותו של המשיב, אשר רכש את זכות הקניין בו. הדיון בעניין הקניין התרבותי עושה שימוש במונחים אמורפיים של אינטרסים ונכסי תרבות.

אם הגנז אינו רשאי אף לעיין בחומר ולהעתיקו ללא רשות, כיצד ניתן להכיר בקיומה של זכות לחייב את בעל החומר הארכיוני למסור אותו לבעלותו או לחזקתו של המבקש, או של ארכיון ציבורי כלשהו? גם אם אניח כי אותה סמכות בלתי ברורה להעדיף את אינטרס הציבור על פני קניינו הפרטי של אדם אכן קיימת, קיימים שיקולים שונים המביאים למסקנה שאין מקום לעשות בה שימוש בענייננו: המבקש בהליך זה הוא המוזיאון, ולא הגנז כהגדרתו בחוק הארכיונים.

לנוכח כל האמור אני סבורה שגם נימוקים הנוגעים לקניין רוחני תרבותי והיסטורי אינם מביאים לתוצאה של קבלת הבקשה.