בעל מניות נטש וגרם לנזקים בחברה מעין שותפות

) לגבי חברה מסוג זה אמר בית המשפט כי היחסים בה הם כבמעין שותפות המתנהלת מתוך אימון הדדי ולכן נוצרת חובת אימון בין המנהל לבעל המניות לנהוג כלפיו בנאמנות.

מאחר שדופל חדלה מפעילותה ונראה כי לא ניתן להחיות את פעילותה, מקום שהשותפים החליטו לפרק אותה, ראה עדותו של בן, ש' 8 ע' 432 לתמליל הדיון מיום 5.6.2016, יש להחיל על ארז, כבעל המניות הנפגע, את הוראות סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1971, הקובע: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שניגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". הנזק לטענת התובעים, הנזק הכספי העקרי נגרם להם מהפסקת ההיתקשרות בין אינטגריטי לבין אמן, "בעקבות התביעה שהוגשה". כך לטענת התובעים חלה ירידה במכירות מ 518,000 ₪ בשנת 2014 ל – 10,000 ₪ ברבעון הראשון של שנת 2016.

לטענת התובעים, נגרם להם נזק כספי הכרוך בנטישתו של רון את אינטגריטי והחלפתו בעובד אחר שעלות הכשרתו 230,000 ₪.

...

כן, אני קובע כי ציון עוול כלפי דופל וארז בגרם הפרת חוזה כמשמעותו בסעיף 62 לפקודת הנזיקין.

התביעה נגד נתבעת 5, נדחית.

בהתחשב בהיקף הדיונים בתובענה ובדחיית התביעה נגד נתבעת 5, הנני מחייב את נתבע 2, לשלם לתובעים את הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך 35,800 ₪.

עוד נטען בכתב התביעה כי במהלך ניהול ההשקעות בארה"ב, הצדדים עשו שימוש בחברות המכונות "חברות L.L.C", שהן למעשה "חברות שקופות", ללא מניות וללא בעלי מניות, שבמהותן דומות לשותפות מוגבלת על פי הסכם ההקמה שבין השותפים ואשר חבויות המס לגביהן והכנסותיהן מיוחסות ישירות לבעליהן, כאשר בכל פעם שבוצעה השקעה בנכס נדל"ן ספציפי, הוקמה חברת L.L.C ייעודית לצורך ביצוע אותה העסקה (בדומה לחברת גוש/חלקה בישראל).

עוד נטען לגבי הפרת חובות האמון כשלוח (בסעיפים 51-52) כי היות ופיינגולד לא מסר למערערים פרטיהם לגבי עסקת בגדד, לא קיבל אישור לבצוע העסקה ולא העביר להם את התמורה המגיעה להם לאחר העסקה – הוא הפר את חובת האמון כשלוח, ואף גרם להפרת ההסכם בין השותפים (אם כי טענה זו לא הוסברה, ואולי הכוונה הייתה לכך שפיינגולד גרם לכך ש- ACND הפרה את חובותיה כלפי המערערים).

באשר לנזק - בסעיפים 56-57 מפרטים המערערים את נזקיהם, כאשר לטענתם, לאחר מכירת הנכסים בעסקת בגדד – רוקן פיינגולד את ACND מכל נכסיה, ולכן גם אם "לתובע" (כלומר לבורוכוף) יש 10% מנכסי ACND – "הבעלות ... משמעותה הכלכלית הריאלית – אפס" (סעיף 56 לכתב התביעה), ולכן – "גובה הנזק הוא איפוס וירידה לטמיון של כל כספי ההשקעה" של בורוכוף ב- ACND בסך של 138,543 $ (שהם כ-700,000 ₪).

לגופן של טענות, הובהר כי שאר השותפים המשיכו בהשקעותיהם בחברת ACND וזאת בנגוד לליאור שבעלי השליטה שלה (בורוכוף ואור-שיא) החליטו "לנטוש את מה שנחזה להיות ספינה טובעת". לטענת פיינגולד באופן כללי, עסקינן במקרה שבו בורוכוף "הפקיר" את שותפיו מזה שנים ורק לאחר זמן ממושך התחרט "משנוכח כי הברווז הצולע הטיל ביצה" (כלשונו) ולכן הגיש את ההליך קמא.

מכאן, שהמסקנה הראשונה הנה שלא היה כל בסיס לטענה לפיה פיינגולד ערב אישית להשבת כספי ההשקעה, ויש אף ספק לגבי היותו שלוח של מי מהמערערים ולגבי הקף השליחות (שהרי אף אם המשקיעים דרשו מפיינגולד שני תנאים העולים כדי "מעין שליחות", הרי שאם הוא לא הסכים לאחד מהתנאים, ואם המשקיעים לא הביעו תרעומת ולאחר מכן נחתם מיזכר ההבנות כפי שנחתם – אזי שלא ניתן ללמוד מהדרישה על ההסכמה לכך).

...

סיכום לגבי הערעור העיקרי – מהמקובץ עולה כי אין מנוס אלא לדחות את הערעור, וכי אין אף טעם בהשבת התיק לבית המשפט קמא כפי שהתבקש כסעד חלופי.

מעבר לכך, ולגופה של ההנמקה של בית המשפט קמא - אני סבורה כי בדין הובעה ביקורת על אופן ניהול התיק מטעמו של פיינגולד בשל עמדתו שלא לחשוף נתונים ולא לסייע באיתור נתונים, שלו היו נחשפים - היו יכולים להביא לסיומה של המחלוקת בשלב מוקדם הרבה יותר בסבירות גבוהה, ואני שותפה לעמדת בית המשפט קמא בהקשר זה. סיכום – נוכח האמור מעלה, אמליץ לחברי להרכב לדחות את שני הערעורים, וזאת בכפוף לאמירות מעלה לגבי נושאים בהם טענות המערערים מקובלות עלי.

בסיכומו של דבר אף אני סבור כי לא עלה בידי הצדדים לבסס את טיעוניהם ובנסיבות אלו יש לדחות את שני הערעורים.

הנתבע 2, חיים חזן (להלן: "חיים") הוא אביו של שחר, והוא הבעלים של מלוא המניות בנתבעת 3, חב' טו-יו בר בע"מ. עיקר טענות המבקשת בתביעה העיקרית הרלוואנטיות לבקשה המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבים למתן צו מניעה קבוע שיאסור עליהם לעשות כל שימוש בשם בית העסק "מושלמת", צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבים לעשות שימוש במאגר הלקוחות, צו שיחייב אותם להוציא הודעה המציינת כי אין קשר עסקי ביניהם, וכן תביעה כספית על סך 250,000 ₪.

המשיב טוען כי המבקשת כרכה את שני המכונים יחד, על מנת להעניק לעסק שלה מהמוניטין של העסק המשותף, וכך גם עשתה כאשר קראה לעסק שלה בשם העסק המשותף "מושלמת". בנוסף, העסק המשותף פתח עמודי פייס בוק ואינסטרגרם שהם עמודי שיווק בשם "מושלמת – האוס אוף ביוטי". לאחר שהמבקשת נטשה את השותפות היא נטלה אותם לעצמה, לאחר שפתחה חברה משלה בשם זה, פנתה לפייס בוק ולאינסטגרם בטענה כי עמודים אלו הם שלה, שהרי הם בשם החברה שלה.

על מנת להקטין את הנזק שגרמה המבקשת הוסכם כי העסק בדיזנגוף סנטר והטיפול בו יעבור למשיב, שינהל אותו לבדו, והמבקשת "תצא מהתמונה". המשיב שלח למבקשת מכתב התראה בו דרש לקבל מסמכים ומידע בנוגע להתנהלות הכספית בעסק.

את שני הרכיבים האמורים יש לשקול כמעין "מקבילית כוחות", דהיינו, ככל שעוצמתו של האחד גדולה, כך ניתן להסתפק בעוצמה פחותה של האחר, ולהיפך.

הא ותו לא. מבין השיטין עולה לכאורה טענה כי נגרמת למבקשת פגיעה במוניטין שלה כתוצאה מהשמוש בשם "מושלמת". אולם, מההסכם עולה במפורש כי השם הוא שם של העסק של השותפות, ולא שמו של העסק של המבקשת שהיא מביאה עמה לעסק המשותף.

...

ההסכם ציין כי המבקשת "הינה בעלת מוניטין של כ- 8 שנים בתחום העיסוק של השותפות", אולם לא תחת השם שהיא מבקשת לאסור על המשיב את השימוש בו. מהאמור לעיל עולה כי יש לדחות את הבקשה הן בהיעדר תצהיר ובהיעדר נימוקים לבקשה, והן לגופו של עניין, משום שהשם "מושלמת" לא היה שם עסקה של המבקשת אלא שמו של העסק המשותף, וההסכם לא קבע מה ייעשה עם השם במקרה של פירוק השותפות [בהבדל מהקביעה בהסכם שנעשתה לעניין מאגר לקוחות השותפות (ראה סעיף 13.2.5 להסכם)].

לאור כל האמור לעיל, נדחית הבקשה.

המבקשת תשלם למשיב הוצאות הבקשה ללא קשר לתוצאות התובענה בסך 1,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בכתב התביעה לא פורט ולו ברמז ממה מורכב סכום זה. הנתבע טען בכתב ההגנה, בתמצית, כי התובע הוא בעל מניות לשעבר אשר בחר "להציל" עצמו ברגע האחרון ולמכור את מניותיו באופן בהול ופתאומי (לאחר ששני הצדדים ניהלו משא ומתן עם משקיע), לנטוש את החברה המשפחתית בשל מצבה הכלכלי, עליו לא ידע הנתבע, ולהקים עסק מתחרה.

טענות התובע כפי שפורטו בתצהירו ביחס לעילת התביעה והנזקים שבגינם הוא תובע, וכפי שפורטו בסיכומים שהוגשו מטעמו, מלמדות כי התובע ממקד את תביעתו בסוג השני של החריגים, דהיינו כי הנזק שהוא טוען שניגרם לו אישית כרוך ונגזר מהנזק שניגרם לחברה, אך הוא טוען שמתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות ניהול ההליך כתביעה אישית שלו ולא כתביעה נגזרת, וזאת, בין השאר, בהיתחשב במבנה המקורי של החברה, שפעלה כמעין שותפות, בהיותה חברה משפחתית בה החזיקו התובע והנתבע ב – 50% מהמניות כל אחד.

אשר לטענת המניעות והשתק העילה בהיתחשב בעובדה שהתובע אינו בעל מניות בחברה ואינו רשאי לתבוע בשמה ובשל התביעה שהוגשה נגד הנתבע בשם החברה ע"י שותפיו – מצאתי כי לא ניתן לשלול מראש את האפשרות שיעלה בידי התובע להוכיח את טענתו כי הוא תובע בגין נזקים שהתגבשו ונגרמו לו עובר למכירת חלקו בחברה, בעודו בעל מניות, ובאופן שאינו משפיע ואינו מושפע מעילת התביעה אשר הוגשה ע"י שותפיו הנוכחיים של הנתבע, ואשר לטענתו מבוססת על עובדות ונזקים שעיקרם לאחר שהתובע מכר את חלקו.

...

אף שבהחלט ייתכן שיש ממש בחלק מטענות אלו, אני סבורה כי ההכרעה בהן עשויה להיות מושפעת מן העובדות שיתבררו במהלך ההליך, כך שאין בהן כדי לשמוט את הקרקע תחת תביעתו של התובע ולהצדיק דחייתה כבר בשלב זה ובטרם שמיעת ראיות.

טענתו המרכזית של הנתבע, ממנה נובעות גם טענותיו האחרות, היא כי בהתחשב בעובדה שהתובע תובע השבה של הסכומים אשר נמשכו לפי הטענה מחשבון החברה הרי שעילת התביעה היא של החברה, שהיא אישיות משפטית נפרדת, והתובע אינו רשאי לתבוע במקומה ולזכות בסעד המגיע לכאורה לה. טענה זו היא טענה כבדת משקל וייתכן שאכן בסופו של יום ימצא בית המשפט לקבלה ולדחות את התביעה מטעם זה. ואולם, בהתחשב באופייה של החברה אשר הייתה אותה עת מעין שותפות, ובטרם התבררו העובדות לאשורן – לרבות באשר ליחסי הצדדים בתקופת השותפות ביניהם בחברה, ההסכמות שהיו מנת חלקם ביחס למשיכות כל אחד מן השותפים מחשבון החברה, וכיוצא באלו – לא ניתן לקבוע מראש ובוודאות כי תהיינה אשר תהיינה העובדות שתתבררנה במהלך הליך ההוכחות אין תקומה לטענות התובע כי יהיה בדברים כדי להקים לו זכות לסעד.

פועל יוצא של האמור, כי יש לקבוע את התיק להוכחות ולפיכך אני מורה כדלקמן: התיק נקבע להוכחות ביום 28.4.22 בשעה 11:30.

את גדר היתחייבותה החוזית של תובל לומדת קרגו מסעיף 3.3 שהוסף על ידי בעל המניות ועורך דינה, עו"ד מזור, אשר לשיטתה מהוה חלק מתנאי ההסכם.

בחקירתה הנגדית הקצרה עידכנה גירסתה והבהירה כי במהלך הפגישה שנמשכה כשעה וחצי הסבירו את מהות המיזם וכאשר ביקשו עובדים מקריית גת, היתקשרה לרונית והיא הייתה שותפה טלפונית לפגישה.

ביחס לדרישותיו בפגישה המקדימה אישר כי לא נרשמה דרישה מסודרת למספר עובדים אולם טען כי זה נאמר בפגישה ואף שירטט את האתרים והבהיר את סוג האנשים הדרושים, אולם לא נתן הסבר מדוע דרישה מהותית מעין זו לא מופיעה בהסכם והפנה לעו"ד מזור כמי שאמון על עריכת ההסכמים בחברה.

יתרה מכך, עיון בהערות שהוסיף עו"ד מזור מלמד כי אין בהן כדי לסייע לקרגו בטענתה כי תובל אחראית לנזקים הנטענים שנגרמו לה. בכתב ידו של עו"ד מזור הוסיף סעיף 3.3: "החברה מתחייבת לספק את מס' העובדים המוסכמים יום קודם ולדאוג לעובד חלופי מיידית לכל עובד חסר" גם לו הייתה מוכחת הסכמת תובל לתנאי זה, לא עולה ממנה התחייבות מראש ומצג שוא לפיו יכולה תובל לספק כ- 24 עובדים ליממה.

אין די בטענות כלליות של עו"ד מזור כי הגיעו עובדים מעטים שנטשו את העבודה, שעה שהוצגו נתונים שנערכו על ידי עובדת קרגו, אפרת, המעידים על הקף עבודה משמעותי עד לסוף פברואר 2019, ללא קשר לשאלת טיב העבודה.

שעה שקבעתי כי קרגו לא הייתה רשאית לבטל את השיקים, אין בסיס לטענת קזוז זו. הטענה העיקרית לנזק היא כי קרגו נאלצה להעסיק את עובדיה היא, בגין החודשים 01/19 – 04/19 בעלות עודפת על שכרם הרגיל בסך של 279,916 ₪.

...

לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 253,480 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כהגדרת בחוק פסיקת ריבית והצמדה, מיום 1.4.19 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה שכנגד נדחית.