בנק רשאי להטיל משכון על נחלה באמצעות סעד הצהרתי

תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הנתבע 1 הוא הבעלים של הנכס ברח' מדברון 5 להבים, הרשום ע"ש הנתבעת 2, ולהטלת עיקול על הנכס מכוח סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1977.

בנק לאומי מפנה לסעיף 17 לתצהיר, שם הצהירה לאה כי גל אמר לה, בעת מישכון הבית בגומא, שאין לה מה לדאוג, הוא לא מסכן את הבית ויש לו בית משלו, ככל שייקלע לקשיים, ימכור את הבית ולא יפגע בה. נטען כי בתצהיר של לאה שהוגש בתיק הנוכחי הסברים "מתפתלים" למה התכוונה כשהצהירה את שהצהירה ומשקל תצהירה והחקירה הנגדית נמוך עד אפסי.

דרישתו היא כי ככל שיינתן סעד של רישום הזכויות בנכס ע"ש גל במקום ע"ש לאה, יורה בית המשפט על החלפת שם החייב בתיק ההוצאה לפעול שפתח בנק ירושלים משמה של לאה לשמו של גל, ללא צורך בהמצאת אזהרה.

דיון והכרעה - המסגרת הנורמאטיבית התובענה נסמכת על סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, אשר זו לשונו: "בית המשפט רשאי, לבקשת זוכה ולאחר ששוכנע שהמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם". הוראה זו מאפשרת לזוכה בהליכי הוצאה לפועל לעקל נכס מקרקעין, שהחייב אינו רשום כבעליו של הנכס.

גם גל מאשר בעדותו לפניי כי בשנת 2009 (מועד החתמת לאה על מישכון הנכס בגומא) לא היה לו נכס מקרקעין הרשום על שמו וכי אותה עת התגורר בנכס במדברון (עמ' 20 לפרוט' מיום 2.5.2016).

יוער כי בתביעה ההצהרתית העיד גל שהמימון לרכישה במיכרז נעשה על ידי בנק ירושלים (עמ' 34, שר' 18 לפרוט' מיום 1.11.2015).

...

המסקנה שלפיה הנכס במדברון שייך לגל נותרת אפוא על כנה.

אני מורה בזה על החלפת שם החייב בתיק ההוצאה לפעול שפתח בנק ירושלים בע"מ משמה של לאה קופמן לשמו של גל מייליק, ללא צורך בהמצאת אזהרה.

התובע ישלם לנתבע 4 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

המבקשות הגיבו לטענות הבנק, לפי הוראת בית המשפט, כאשר טענו כי הסמכות לידון בתיק מוקנית לבית משפט זה, כן טענו כי אין מקום לשלם אגרה נוספת, שכן האגרה שולמה בהתאם לסעד המבוקש – סעד הצהרתי.

הבנק חזר על טענתו שיש לחייב את המבקשות בהפקדת ערבויות בסכום משמעותי וציין כי הודאת המבקשת 1 כי אין לה מקורות כספיים, רק תומכת בבקשה זו. בית המשפט רשאי על פי התקנות להגדיל את סכום הערבון מעבר לסך של 50,000 ₪ וזה המקרה לעשות כן. יש לחייב את המבקשות בסכום הפקדת הערבון המרבי שהוא בסה"כ אחוז ורבע משווי המשק.

הבנק הסתמך על אישור זכויות אשר הופקו ע"י רשות מקרקעי ישראל לפיהם המנוח הוא הבעלים של המשק המשועבד ולפיכך לא היה על הבנק להחתים את המבקשת 1 על שטר מישכון זכויות חוזיות.

הסכום המשבצת אינו מונע מהמנוח לשעבד את הנחלה תוך קבלת אישור המושב ורמ"י. הטענה לעיסקאות נוגדות מוכחשת ומכל מקום העסקה עם הבנק הסתיימה ברשום אשר אושר גם על ידי רמ"י והמושב.

אף הבנק ציין ההלכות בעיניין זה, כאשר מיקד את עיקר טענותיו בגובה הערובה/ערבון שיש להטיל על המבקשות.

...

בתאריך 24.06.20 ניתנה החלטתי לפיה הבקשה לא התבקשה כבקשה במעמד צד אחד, כן הוריתי למבקשות להודיע היכן עומדים הליכי מימוש המשכון והאם הוגשה בהוצל"פ בקשה בעניין עיכוב ההליכים.

כן אוסיף כי אני קובעת את התיק לשמיעת הוכחות ליום 15.11.20 שעה 12:00.

לאחר שעמד לפני גובה החוב המובטח במשכון (ראה סעיף 7 לתגובה המקדמית של הבנק) וכן עמדו לפני טענות המבקשת 1 בדבר מצבה הכלכלי (ראה בעניין זה גם האמור בסעיף 23לעיל), אני מורה על עיכוב ביצוע הליכי מימוש המשכון, בכפוף להפקדת עירבון בסך של 50,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית, כאשר ניתן יהיה לשלם סכום זה ב – 2 תשלומים בסך של 25,000 ₪, שהראשון ישולם ביום 01.10.20 והשני ביום 01.11.20.

באשר לתמורה המגיעה למשיב בגין ביצוע העבודות, נקבע כי תמורה זו מסתכמת ב-850,200 ₪, וכן נקבע כי: "התמורה תשולם לקבלן על ידי המזמין לאחר סיום ביצוע העבודות וכאשר הבית יהיה ראוי למגורים. יובהר, כי התמורה תשולם לקבלן בפועל ממכירת הבית, והקבלן מסכים לסייע במכירת הנכס עבור המזמין". עוד הוסכם, כי המבקש מייפה את כוחו של המשיב לצורך רישום הערת אזהרה בפנקסי המקרקעין של הנכס, בדבר התחייבותו של המזמין – המבקש, לשלם את סכום עבודות השפוץ על פי הסכם זה. עוד נקבע, שהמבקש יהא רשאי לבצע כל עסקה בנכס, לאחר מסירת הנכס לבא כוחו, כאשר התשלום הראשוני שיתקבל בתמורה למכירת הנכס יהיה לטובת הסרת הערת האזהרה על סכום השפוץ.

ביום 25.12.2016 הגיש ב"כ המשיב תובענה נוספת לבית משפט קמא בת"א 52138-12-16, כשהסעד המבוקש בה הוא: פסק דין הצהרתי וכן סעד כספי על סך 850,200 ₪, תובענה זו הוגשה הן כנגד המבקש, מר שושני, והן כנגד המשיב - הנתבע מס' 2, מר מנשה אמויאל, כשהטענה בתובענה היא, שעיסקת המכירה של הנכס בין המבקש לבין מר מנשה אמויאל בוצעה, לפי הנטען, תוך תרמית מצד המבקש, אשר לגירסת המשיב, ביטל שלא כדין את המישכון שהיה רשום על הדירה נשוא הדיון.

בו ביום שהוגשה הבקשה לסעדים זמניים, ניתנה החלטתו של כב' השופט י. רטנר, שלא ראה מקום לחזור על צו עיכוב היציאה מן הארץ, שכבר ניתן ביום 1.12.2016 על ידי כב' השופטת ש. ברסלב, ויחד עם זאת, נתן צו מניעה זמני האוסר על המבקש, מר שושני, ועל רוכש הנכס מר אמויאל, לבצע כל עסקה בנכס נשוא הדיון, וכן החליט שנתקיימו הנסיבות המפורטות בתקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, המצדיקות הענות לבקשה למתן צו עיקול זמני.

נקבע כי תשלום זה יבוצע על ידי הבנק ישירות לעורך הדין שייצג את המבקש (מר שושני) בעסקת המכר, דהיינו המחזיק מס' 1, עו"ד אפרים אליגולא.

לכאורה, על פני הדברים לפחות, נראה שהמשיב הניח בפני בית משפט קמא כמות מספקת של ראיות לכאוריות, כנדרש בשלב הנוכחי של הדיון, על מנת להוביל למסקנה שקיימת הצדקה להעתר לבקשתו להטלת צו עיקול זמני, וזאת, כעולה בין היתר, מן ההסכם בין הצדדים מיום 6.7.2015, וכעולה מן העובדה שביום 8.10.2015 חתמו הצדדים על הודעת מישכון לפיה שועבדו זכויותיו של המבקש בנכס לטובת המשיב להבטחת תשלום התמורה עבור העבודות, וביום 19.11.2015 נרשם המישכון על הנכס לטובת המשיב בספרי רשם המשכונות.

...

אין בידי לקבל את בקשתו זו של ב"כ המבקש.

בסיכום הדברים, סבורני, שלא נפל כל פגם בקביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא בהחלטתו מיום 31.1.2017, ונוכח כל האמור לעיל, אני מורה בזאת על דחיית בקשת רשות הערעור.

אני מחייב את המבקש לשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בגין בקשת רשות הערעור בסכום כולל של 2,500 ₪ (כולל מע"מ).

אשר לטענת התובעים ולפיה אסור היה לרמ"י להעביר את הזכויות בנחלה למי שאיננו חקלאי, טוענת רמ"י כי היא מעבירה זכויות בנחלה למומלץ האגודה אשר יהיה כפוף לאמור בחוזה המשבצת ולכל החובות המוטלות עליו מכוחו.

תמצית ההליכים הקודמים ביום 28.12.10 פתח הבנק בהליכים למימוש המישכון על זכויות התובעים בנחלה.

בעיצומם של הליכי ההוצל"פ ולאחר שניתן צו פינוי על ידי הרשמת ליום 28.06.11, הגישו התובעים תביעה בבית משפט השלום בתל אביב, בה עתרו, בין היתר, לסעד הצהרתי ולפיו הודעות המישכון חלות על בית המגורים בלבד (ת"א (ת"א) 11121-06-11).

לעניין זה יפים הדברים שנפסקו בע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' הועדה המיוחדת לתיכנון ולבנייה מודיעין (25.06.97): "המבחן לעניין סיווגה של בקשה לסעד הצהרתי כבקשה תאורטית או אקדמית טמון בשאלה אם קיים לתובע עניין ממשי בפיתרון הבעיה שהציג בפני בית-המשפט. בעיניין זה, יש חשיבות ניכרת לשאלה אם הסעד המבוקש ישרת מטרה שיש בה תועלת. ההלכה לעניין זה היא כי מקום בו יש בפסק-דין כדי להסיר מיכשול העומד בפני המבקש, או ליפתור קושי שהוא ניצב בפניו, יש לומר כי לתובע עניין ממשי כאמור." לגופו של עניין, התובעים לא הצביעו על עילה שבדין המצדיקה את ביטול רישום הזכויות בנחלה על שם תמרה ולא הוכיחו כי רישום הזכויות על שמה נעשה על ידי רמ"י שלא כדין.

אף טענת התובעים ולפיה רמ"י לא הייתה רשאית לרשום את תמרה כבעלת הזכויות בנחלה, בשל היותה נשואה באותה עת ומשהזכויות לא נרשמו על שם שני בני הזוג, לא הוכחה.

...

טענות התובעים התובעים טוענים כי רישום הזכויות בנחלה על שם תמרה נעשה על ידי רמ"י בניגוד לדין ולנהלי רמ"י וזאת מכמה טעמים שיפורטו בתמצית להלן.

הכלל הקבוע בתקנות 44 ו- 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, הוא כי אין לפצל עילת תביעה אחת למספר תביעות וכי יש למצות את כל הסעדים בהליך אחד לגבי כל סעד וסעד הקשורים בו. על כן, דין בקשה זו להידחות.

בתצהיר מטעם התובעים ובסיכומיהם, העלו התובעים טענות המהוות הרחבת חזית המריבה, לה מתנגדים הנתבעים, ומטעם זה דינן להידחות.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.

לפני תובענה לפסק דין הצהרתי ופרוק שתוף ביחס לדירה הרשומה על שם הנתבעת.

תקנה 75 (2) לתקנות קובעת: "לא התייצב הנתבע והתובע התייצב, רשאי התובע להוכיח את תביעתו, ויהיה זכאי לסעד שבקש לפי הראיות שהתקבלו". נמצא אפוא שלמרות אי הגשת הסיכומים, יש לבחון את העדויות והראיות שהובאו.

הנתבעת עבדה בעבודות מזדמנות לסירוגין ובשכר נמוך, לפתחה רבצו חובות בגינם ניפתחו תיקי הוצל"פ והוטלו עיקולים על חשבונה כך שלנתבעת לא הייתה כל יכולת לשאת ולשלם עבור התשלומים השוטפים של המשכנתא.

בפועל עול תשלומי המשכנתא נפל כולו לפתחו של התובע שעשה כל שיבכולתו לעמוד בתשלומים לבנק הממשכן עד פירעונה המלא.

הנתבעת אף אישרה בחקירתה כי התובע סילק באמצעות כספים שקבל מעבודה חוב על שמה בבנק הפועלים בסך של כ- 34,000 ואשר בגינו ניפתח כנגדה תיק הוצל"פ כנתון נוסף אשר מלמד על השתוף הכלכלי שבין הצדדים- "היה לו משפט עם בעל הבית והוא קיבל כסף מהתביעה של XXX וחיכינו 3 שנים למשפט והוא שילם את החוב עם הכסף שקבל" (עמ' 28, ש' 1-6).

...

סבורני כי עדות זו בצירוף ליתר הנסיבות כפי שהוכחו ובכללם מגורים משותפים משך תקופה משמעותית בה מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, נושאים יחד בתשלומי המשכנתא המהווים, לכל הפחות, 85% משווי הדירה בעת רכישתה זאת לאורך שנים רבות ועד סילוקה המלא, ועת מדובר בדירת מגורים יחידה, יש כדי להוות מצג מתמשך כלפי התובע, ציפייה סבירה ולגיטימית ובצידה הסתמכות, כי הינו בעל זכויות בדירת המגורים.

בנסיבות אלה, הגם שמדובר בדירה שנרכשה על ידי הנתבעת כשנתיים או שלוש שנים עובר לתחילתו של קשר ביו הצדדים ושנרשמה על שם הנתבעת לבדה, והגם שהצדדים לא ערכו כל הסכם בכתב ביחס לדירה, באתי לכלל מסקנה שהתובע הרים את הנטל לקיומו של שיתוף ספציפי ביחס לדירה.

סוף דבר: לאור קביעות אלה, אני מקבלת את תביעת התובע לשיתוף ספציפי בדירת המגורים, ולפיכך אני מצהירה כי התובע זכאי למחצית הזכויות בדירה .