בנק אחריות על שיק למרות הוראת ביטול

הבנק יכול היה לפנות למושכי השיקים ולדרוש מהם שיקים חלופיים כנגד מתן כתבי שיפוי, ואף יכול היה לבקש מהנתבעת לשתף עמו פעולה בעיניין – "אולם הוא לא יכול היה לפטור עצמו באופן חד-צדדי מאחריותו רק בשל כך שקיימת חלופת פעולה כזו, ואף לא יכול היה לגלגל את האחריות לכך לכתפיהן של החברה או של שרעבי" (פסקה 28 לפסק הדין).

כך, בעיניין אחים לוי סרב, למעשה, ביהמ"ש העליון להתערב בדחיית התביעה שהתבססה על השיק שאבד, מעת שהוברר שהשיק שאבד חולל מחמת חוסר כסוי מספיק, וזאת למרות הקביעה העקרונית כי אבדן השיקים מקנה עילת תביעה ללקוח נגד הבנק.

על בסיס פסיקה זו, אני סבורה כי יש להעמיד את הקזוז בגין אותם שיקים שאבדו לאחר שחוללו (בין אם חוללו באין כסוי מספיק ובין אם חוללו מחמת הוראת ביטול) על כ-20% מסכומי השיקים, כאשר סכומי השיקים שחוללו מגיעים לכ-30,000 ש"ח. בהיתחשב גם ברכיב הריבית עד להגשת התביעה, ובכך שהקיזוז הוא בעקרו בגין ההוצאות המשפטיות לגבייתם של שיקים שחוללו, כאשר השיקים עצמם אינם בנמצא, אני רואה לנכון להעמיד את הקזוז בגין השיקים החוזרים על 12,000 ₪.

...

בנסיבות אלו, וכאשר פסק דינו של ביהמ"ש העליון קובע עקרון ברור, שלפיו הבנק אינו פטור לחלוטין רק בשל הנפקת כתב שיפוי, אני סבורה כי יש לקבוע את גובה הקיזוז על דרך האומדנה.

על בסיס פסיקה זו, אני סבורה כי יש להעמיד את הקיזוז בגין אותם שיקים שאבדו לאחר שחוללו (בין אם חוללו באין כיסוי מספיק ובין אם חוללו מחמת הוראת ביטול) על כ-20% מסכומי השיקים, כאשר סכומי השיקים שחוללו מגיעים לכ-30,000 ש"ח. בהתחשב גם ברכיב הריבית עד להגשת התביעה, ובכך שהקיזוז הוא בעיקרו בגין ההוצאות המשפטיות לגבייתם של שיקים שחוללו, כאשר השיקים עצמם אינם בנמצא, אני רואה לנכון להעמיד את הקיזוז בגין השיקים החוזרים על 12,000 ₪.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, אני מקבלת את טענת הקיזוז בגין השיקים שאבדו בחלקה, ועל דרך האומדנה מעמידה את הקיזוז על סכום של 37,000 ₪.

התובעת הוכיחה כי הנתבע התיר הפקדת השיק נשוא התביעה בחשבון מושבי הצפון שאיננו הנפרע על גבי השיק, זאת למרות שעל פי ההוראות על גבי השיק, מדובר בשיק שאינו סחיר והיה צורך להפקידו בחשבון הבנק של הנפרע בלבד- חשבון התובעת.

מטרתה של הטלת אחריות על הבנקים נועדה להקנות לצדדים לשיק לא סחיר הבטחון הנידרש כי שיק כזה לא יוכל להפרע אלא לחשבון הנפרע על פיו בלבד.

מר כרמי העיד גם כי אחרי חמישה חודשים לא ניתן לבטל שיק וכי דרושה היתערבות חיצונית כמו תלונה במישטרה לצורך ביטול השיק וכעדותו עמ' 14 שורה 24-28: האם בנסיבות העניין אפשר לבטל שיק במרחק של 5 חודשים לבקשת הלקוח.

...

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה נגד הנתבע בחלקה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סכום בשיעור 70% מסכום השיק, קרי סכום של 21,656 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל .

התביעה נגד הנתבעת נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ₪ אשר ישולם לנתבעת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק דין זה אצל התובעת, באמצעות בא כוחה.

בהמשך גם העיד הנתבע שהוא שלח לבנק הוראות ביטול של שיקים (עמ' 48 שורה 29.

אי אפשר שלא להתרשם מחוסר האמינות הבולט של הנתבע, שבתצהיריו העיד כי הוא חסר כל ניסיון בניהול עסק והוא הלך כעיוור אחרי וורוול (סעיף 20 לתצהיר העדות הראשית) וכי וורוול היה אחראי על הצד הניהולי של העסק ועל ביצוע התשלומים לעסק כגון הוצאות דלק, שכירויות ותחזוקתן של המשאיות ובכלל כל עינייני הניהול הנובעים מכך (סעיף 19 לתצהיר הנתבע), ואילו בחקירתו הנגדית בדיון ההוכחות העיד הנתבע כי רק הוא היה מושך כספים ורק הוא היה מבצע העברות, לרבות עבור ביטוחים, הוצאות על משאיות, מוסכים, שכירות משאיות וכיוצ"ב, והוא – הנתבע – גם שלח הוראות ביטול על שיקים.

לא יתכן איפוא, שאם מנהל התובעת מר בן דוד פעל למעלה מן הצורך וקיים שיחת טלפון לוודא את כיבוד השיקים למרות שלא היתה לו כל חובה לעשות כן – שדבר זה יעמוד בעוכרו.

...

החתימה בשיקים מושא התביעה אינה חתימתו של הנתבע ובענין זה צירף הנתבע חוות דעת של מומחית להשוואת כתבי יד. על כן טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה.

סוף דבר, אינני נותן כל אמון בגרסת ההגנה ואני מקבל את התביעה בהתאם לעתירה שבה.

אני קובע שהנתבע חב בתשלום השיקים, אם מכוח חתימתו עליהם ואם מכח ההרשאה שנתן הנתבע לוורוול לפעול בחשבון ולחתום על שיקים.

כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת בגין ההליך שלפניי את אגרות בית המשפט ששלמה התובעת בסך 774 ₪ ובסך 798 ₪, והוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 8,500 ₪.

נטען כי החייב ז"ל היה מעל גיל 90 עם קשיי תיפקוד שלא היה מסוגל לחתום על השיקים ולהבין את משמעות החתימה; כי השיקים לא כובדו כיוון שלא הייתה עליהם חתימת החייב ז"ל; כי ****, אחיה, הוא שביצע את כל העיסקאות והוא לוקח על עצמו את האחריות כמי שחתם על השיקים.

הנושה טען כי לא זו בלבד שלא הוגש ערעור על פסק הדין, אלא שהמערערת ידעה על ההליך בבית המשפט השלום ואף הציעה לנושה פיתרונות בשם החייב ז"ל. נטען עוד כי חלק מהשיקים נכתבו על ידי החייב ז"ל בנוכחות הנושה עצמו, ובהמשך ניתנה הוראת ביטול על השיקים, והם בוטלו בזה אחר זה, כמעשה מירמה.

יתרה מכך, המערערת היא שהורתה לבנק לבטל את השיקים בטענה שזוייפו, מבלי לטעון להעדר תמורה, ומשכך, כבר אז ידעה כי הנושה לכל הפחות טוענת שספקה שתילים וכי היא מצפה לתמורה.

מאופן הבדיקה עליה העיד עולה כי לא נבדקו מיסמכי המקור למרות שהגרפולוג העיד כי "תמיד עדיף מקור... המקור הוא תמיד בכל דבר יותר אותנטי, אם הצילומים איכותיים אז פחות נידרש המקור. במקור אני יכול לשים לב אם יש שינויים במסמך עצמו" [פרוט' עמ' 8 ש' 17] ועוד העיד מר דורי כי לא בדק את החתימות בבדיקה מיקרוסקופית.

...

מודעות המערערת בזמן אמת לחוב החייב ז"ל לנושה אינני מקבל את טענת המערערת כי לא ידעה על החוב בזמן אמת אלא רק לאחר שביקשה להעביר את המשק על שמה לאחר מות אביה ז"ל. כאמור, המערערת פירטה דבר החוב כבר בעת שמילאה בעצמה את הבקשה לצו כינוס בשם אביה ז"ל, כלומר כבר בשנת 2015, בעוד שפסק הדין ניתן רק בשנת 2016.

המסקנה העולה מן הדברים היא כי הכרטסת מהימנה, התמורה סופקה ועל כן חוב השותפות לנושה שריר וקיים.

ככל שהמערערת טוענת לחוב של **** כלפי החייב, במסגרת היחסים שביניהם, היה עליה לנקוט בהליך הנכון בתיק הפש"ר של ****; וככל שהיא טוענת לחוב של החייב כלפיה, היה עליה להגיש תביעת חוב בהליך זה. סוף דבר נוכח כל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בהכרעת החוב של הנאמן ועל כן הערעור נדחה.

חרף זאת, הוא לא פעל להגשתם לבית המשפט כמתחייב על פי תקנה 197(א) לתקנות הקודמות, על אף שבחקירת התובע במסגרת הדיון מיום 01/03/2020 בבקשה לביטול עיקול זמני, הוא נישאל על המקור, וגם אז לא היה ברשות באי כוחו העותק המקורי (עמ' 5 לפרוטוקול, שור' 21-19), ולא כל שכן כאשר במכתבו של ב"כ הנתבע הקודם, עו"ד האשם דלאשה, מיום 06/09/2020 (צורף לבקשה מיום 01/03/2021) התבקש התובע לגלות "מקור השיקים שצוינו בכתב התביעה" (סעיף 2(ו) למכתב).

הכיתוב מבטא כוונה ברורה של מושך השטר לשנות מדיני הסחירות הרגילים ולשלול את עבירות השיק על ידי הוראה כי הנפרע בלבד יוכל לידרוש את פרעונו [ע"א 1560/90 משה ציטיאט נ' הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"י מח(4) 498 (1994), עמ' 505 ז', 506 א'-ב'; ע"א 6909/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קבוצת אריה יצחקי בע"מ, פד"י נה(4) 83 (2001); וכן ע"א 210/73 "עתיד" עמילות והשקעות בע"מ נ' בנק מימון לישראל בע"מ, פד"י כח(1) 169 (1973), בעמ' 174 א'].

יתירה מזו, אין מחלוקת כי השיקים הללו הופקדו בחשבון בנק של צדדים שלישיים לצורך הצגתם לפרעון, אך הם סורבו עקב מתן הוראת ביטול כעולה מצילומי השיקים שצורפו לתגובה מיום 15/03/2021, ורק לאחר מכן הגיעו על פי הנטען לידיו של התובע, טענה שכאמור לעיל לא הוכחה (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 17-13; עמ' 13, שור' 29-27; עמ' 17, שור' 5-4).

אגב, כשהתובע נישאל כיצד ובאיזה מעמד הוא תובע בגין שיקים שהנם "למוטב בלבד" אשר לא נרשמו לטובתו, הוא טען "אני אחראי על השיקים האלה" (עמ' 14 לפרוטוקול, שור' 12-10).

...

בנוסף, אף אם היינו בוחנים את התביעה כתביעה שטרית רגילה, גם אז דין התביעה להידחות באשר התובע אינו זכאי לדרוש פירעון השיקים משלא הוכח כי הוא בגדר "אוחז" בשיקים, ולגבי השיקים עם השרטוט "למוטב בלבד" משלא יכול להיות אוחז בהם בשל המגבלה על עבירותם.

אשר על כן, ומחמת כל הטעמים שפורטו לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 62,000 ₪ (כולל מע"מ), שהינו סכום שכר הטרחה המינימאלי (לאור סכום התביעה) הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000, כפי הקבוע בתקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי.