עוד טען, כי דרישת הערייה לוקה בפגמים מהותיים ודינה בטלות מאחר והדירה הנה בגודל של 55 מ"ר, בעוד הערייה מחייבת העותר עפ"י גודל דירה של 79 מ"ר; עוד טען, כי היות ומדובר בדירת המגורים היחידה של העותר, חלים עליה הוראות חוק ההוצל"פ וחוק הגנת הדייר; כי לא ניתנה לו זכות טיעון ולבסוף, כי לא החילו עליו הנחות ופטורים להם הוא זכאי בארנונה, בין היתר לאור מצבו הכלכלי.
טענות המשיבה
המשיבה טענה, כי יש לדחות את העתירה על הסף מאחר והוגשה בחוסר סמכות עניינית, שהוי רב, חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב. בנוסף טענה, כי יש לדחות את העתירה לגופה, מאחר ושיעור החוב אינו שגוי לנוכח מועד תחילתו ותוספת הפרישי הצמדה וריבית לשעור החוב; כי גודל הנכס הנכון הנו 79 מ"ר ולא 55 מ"ר כטענת העותר וזאת עקב תוספות בניה או סגירת מרפסת; כי לא חלה כל היתיישנות בתביעת החוב באשר הערייה פעלה לאורך השנים ברציפות לגביית חובות העותר; כי לא קיימים כל פגמים בהתנהלות המשיבה באשר הנה רשאית לפעול לגביית חובותיה בשני מסלולים, היינו על דרך של הגשת תביעה אזרחית או באמצעות הליכי גבייה מינהליים; כי לא חלות על העותר ההגנות הקבועות לדירת מגורים בחוק הגנת הדייר באשר זכויות העותר בדירה רשומות בעמידר ולא בלישכת רישום המקרקעין, ובאשר להגנות הקיימות בחוק ההוצל"פ, יש לטעון להגנות אלה במסגרת תיק ההוצל"פ; כי באשר לזכויות העותר להנחות בארנונה, מאחר וניתן לממש את ההנחה 7 שנים לאחור אזי בכל הקשור עם החשבון הישן, תקופה זו כבר חלפה ולכן אין לתן הנחה בגינה ובכל הקשור עם החשבון החדש, ניתן לקבל במסגרתו הנחה של 70% בשל הבטחת הכנסה אותה מקבל העותר ובסה"כ ניתן לתן הנחה בשיעור 13,547 ₪ בכפוף להמצאת מסמכים מתאימים, אלא שבשלב זה ומשלא הומצאו המסמכים כאמור, החוב עומד בעינו.
משהנתון עמד לנגד עיני העותר והוא לא עשה עמו דבר, יש לומר עד עצם היום הזה, אזי לבוא טרוניה עם הערייה בדבר שינוי בגודל הנכס לחיוב, אינה במקומה במיוחד עת הערייה מציינת כי גודל הנכס אינו 55 מ"ר כבר משנת 1988 בעקבות תוספת בניה ללא היתר של חדר נוסף וסגירת מרפסת.
...
טענות המשיבה
המשיבה טענה, כי יש לדחות את העתירה על הסף מאחר והוגשה בחוסר סמכות עניינית, שיהוי רב, חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב. בנוסף טענה, כי יש לדחות את העתירה לגופה, מאחר ושיעור החוב אינו שגוי לנוכח מועד תחילתו ותוספת הפרשי הצמדה וריבית לשיעור החוב; כי גודל הנכס הנכון הינו 79 מ"ר ולא 55 מ"ר כטענת העותר וזאת עקב תוספות בניה או סגירת מרפסת; כי לא חלה כל התיישנות בתביעת החוב באשר העירייה פעלה לאורך השנים ברציפות לגביית חובות העותר; כי לא קיימים כל פגמים בהתנהלות המשיבה באשר הינה רשאית לפעול לגביית חובותיה בשני מסלולים, היינו על דרך של הגשת תביעה אזרחית או באמצעות הליכי גבייה מנהליים; כי לא חלות על העותר ההגנות הקבועות לדירת מגורים בחוק הגנת הדייר באשר זכויות העותר בדירה רשומות בעמידר ולא בלשכת רישום המקרקעין, ובאשר להגנות הקיימות בחוק ההוצל"פ, יש לטעון להגנות אלה במסגרת תיק ההוצל"פ; כי באשר לזכויות העותר להנחות בארנונה, מאחר וניתן לממש את ההנחה 7 שנים לאחור אזי בכל הקשור עם החשבון הישן, תקופה זו כבר חלפה ולכן אין לתן הנחה בגינה ובכל הקשור עם החשבון החדש, ניתן לקבל במסגרתו הנחה של 70% בשל הבטחת הכנסה אותה מקבל העותר ובסה"כ ניתן לתן הנחה בשיעור 13,547 ₪ בכפוף להמצאת מסמכים מתאימים, אלא שבשלב זה ומשלא הומצאו המסמכים כאמור, החוב עומד בעינו.
על פי הפסיקה אין להכיר בהגנה זו למי שאין זכותו רשומה בלשכת רושם המקרקעין (ר' למשל ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור ואח', פ"ד נ(5) 111, 123 שם קובעת כב' הש' טובה שטרסברג כהן כך:
"יש לזכור כי בתפיסה העקרונית מהווה הרישום יצירה קונסטיטוטיבית של הזכות הקניינית במקרקעין וכי אין חוק המקרקעין מכיר בזכויות שביושר. שלא כבאותם מקרים שבהם מוכן בית המשפט להכיר בפעולות מוגמרות ללא רישום כאילו נסתיימה בהם העסקה, אין הצדקה בעיניי לעשות כן לעניין החלת סעיף 33 על בעלות או על חכירה לדורות שאינן רשומות. הפרשנות הראויה לסעיף 33 צריכה לדעתי להיעשות על דרך הצמצום, משום המעמד שקיבל הרישום וביטול זכויות שביושר לאחר חוק המקרקעין ומשום האפשרות להשיג תכלית ראויה יותר על-ידי סעיף 86א לפקודה ומשום איזון נכון וראוי יותר בין האינטרסים המתנגשים. על פרשנותו של סעיף 30 לחוק הגנת הדייר (כיום סעיף 33)... ברוח הפרשנות המצמצמת וכעניין של מדיניות, נראה לי כי יש לפרש את סעיף 33 כחל רק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות שאינן משתכללות ללא רישום. הרישום הוא קונסטיטוטיבי. אם תמצא לומר שיש לפרש "בעלות" ו"חכירה לדורות" שבסעיף 33(א), ככוללים זכויות בלתי רשומות במקרקעין, נמצאנו מרחיבים את הוראות סעיף 33(א) לחוק, מרוקנים מתוכן את סעיף 86א לפקודה ומצמצמים את תחולתו עד שאין לו כמעט על מה לחול עוד".
נדמה כי אין מנוס מלדחות טענה זו של העותר ולקבלה בהתאם לדרישות העירייה.
סוף דבר
העתירה נדחית למעט נושא ההנחות שהחשבון בנושא זה ייערך עם תשלום החוב כאמור.
