עקרי טענות הצדדים
התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את החוזה לאחר ששינו את מטרת השכירות, פלשו לשטח נוסף, בנו במושכר, ללא היתר, גלריה, ואף הגיעו כדי נתק ברצף תשלומי דמי השכירות בגינו.
על האמור מתווספת העובדה כי הנתבעים משלמים רק עבור המושכר, ששטחו 18 מ"ר לפי ייעוד של מחסן, בעוד שאף לשיטתם (של הנתבעים) שטח המושכר הנו 48 מ"ר. היינו, הנתבעים מעולם לא שילמו בגין ההפרש הנטען העומד על 30 מ"ר. כמו כן, הנתבעים מעולם לא שילמו בגין תוספת הבניה – היא הגלריה, ששיטחה הוא כ- 53 מ"ר.
פינוי הנתבעים בגין עילה זו מתאפשר גם מכוח סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").
הנתבעים מחזיקים כיום בשטח בגודל של כ- 108 מ"ר, בעוד שמלכתחילה הושכר להם שטח של 18 מ"ר, כפי העולה מן החוזה; מאישור חתימת החוזה לחברת הגז מיום 4/7/1994 (נספח ו' לתצהיר מר רביב, ת/1) (להלן: "אישור חתימת חוזה"); וממסמכים נוספים מתיק הנכס.
...
סוף דבר
הנתבעים שינו את מטרת השכירות.
משכך נדחית טענתה לפיה קמה לה בעניין זה עילת פינוי.
למען הסר ספק המונח "מושכר על כלל הרחבותיו" כולל את השטח המסומן בטוש עבה ובצבע אדום בתשריט השני (נספח י"ח לתצהיר מר רביב, ת/1) ושגודלו בקומת הקרקע כ- 55 מ"ר וכן, את קומת הגלריה בשטח של כ- 55 מ"ר.
הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 30,000 ש"ח. סך זה ישולם בתוך בתוך 45 ימים החל מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.