ביום 04.11.12 אושרה בקשה לתוספת בבית מגורים חד משפחתי שעניינה סגירת קומת עמודים בתחתית הבית ובצוע שינויים פנימיים (להלן: "ההיתר הראשון").
בהחלטה מיום 24.08.21 נתקבלה בקשת המשיבים להתיר להם תוספת בנייה בקומה א', מרפסת, פרגולה בקומת הקרקע והסבת הקומה התחתונה של הבית לקומת מרתף, ובהתאם לכך ביום 6.02.22 ניתן למשיבים היתר בניה כפי שנתבקש (להלן: "ההיתר השני").
אלא שלמעשה כבר ביום 13.12.21 הגישה העותרת תלונה לועדה המקומית על קיום הליכי בנייה על ידי המשיבים טרם קבלת היתר בנייה, והיא אף חזרה וקבלה בפני מת"ע כי בעקבות תחילת הבנייה ללא אישור, הוצאו נגד המשיבים צוי הפסקת עבודה.
...
גם המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל השיהוי הרב שבהגשתה.
מה גם, שכפי שצוין בערר, ניתן "לרפא" את החריגה האמורה באמצעות הגשת תכנית נקודתית להסדרת הבנייה למת"ע.
נוכח האמור דינה של העתירה להידחות מחמת שיהוי, ובהעדר פגיעה חמורה בשלטון החוק, אין הצדקה לבירור העתירה לגופה.
בצדק נטען, כי ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום, האם להגישו ומתי, מסורה לסמכותו של התובע העירוני והוועדה אינה מוסמכת להתערב בשיקול דעת זה, ודי גם בכך, ולמצער באי צירוף התובע העירוני כמשיב לעתירה כדי לדחות את העתירה בעניין זה.
בשים לב לאמור, העתירה נדחית.