בית משפט קמא שגה שלא בדק את צוואת המנוח

טענות הצדדים המערער שב וטוען כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי בינו ובין המשיבות השתכלל חוזה מחייב משום שלשיטתו אם היה מתברר בסופו של דבר כי הערת האזהרה על פי צוואת האח המנוח מונעת את מכירת זכויותיו בנכס, ברי שההסכם לא היה יוצא אל הפועל.

לגישתן אין לקבל את טענת המערער כי ההסכם לא השתכלל בשל כך שהצדדים הסכימו לדחות את מועד התשלום שנקבע בהסכם עד לבירור השלכותיה של הערת האזהרה על פי צוואת האח המנוח, וזאת משום שלכל היותר מדובר בהסכם שהשתכלל בכפוף לתנאי מתלה הנוגע לעניין זה. לטענת המשיבות בצדק קבע בית המשפט כי המערער מעוניין להשתחרר מההסכם בשל טעות בכדאיות העסקה וכי הוא נהג ברשלנות שעה שלא בדק את שווי הנכס טרם המכירה ובכך לקח על עצמו סיכון מודע.

...

לפיכך, אם יתברר לימים כי הרכב שנמכר היה מעורב בתאונת דרכים, יוכל שמעון – בהינתן חלוקת הסיכונים המוסכמת (שסביר שבאה לידי ביטוי לכתחילה בתמורה המוסכמת) – להשמיע טענת טעות ביחס לנתון זה. לעומת זאת, אלמלא היה מצהיר כך בחוזה, ובכפוף לנסיבות העסקה הספציפיות, היה מקום לכאורה לקבוע כי משעה ששמעון היה ער לכך שאין לו ידיעה בעניין מצב הרכב וחרף כך בחר הוא להתקשר בחוזה מבלי לערוך בדיקות מתאימות – אין לאפשר לו להישמע בטענת הטעות, באשר מדובר בסיכון שנטל על עצמו במסגרת החוזה.

להשקפתי אין למצוא באמור בחוזה עיגון למסקנה זו. כל שהוצהר בחוזה הוא כי הנכס הנמכר הוא "בנין מסחרי". אכן, במישור תמונת המצב הקיימת והשימוש שנעשה בבניין בפועל – הגדרה זו היא נכונה.

המסקנה היא כי יש לדחות את ערעור המערער, כמוצע בחוות דעתה של חברתי השופטת א' חיות.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט קמא המערער, סלמאן קדמני, עתר לבית המשפט המחוזי לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו הוא בעל זכויות בחלקה מספר 12, גוש 18886, הנמצאת בכפר ירכא (להלן: החלקה), שהייתה שייכת למנוח יוסף סרחאן מולא (להלן: המנוח).

בשנת 2000 נרשמה אותה חלקה על שם המשיב 1, בנו של המנוח, מכוח צו קיום צוואת המנוח, ובהתאם להסכם חלוקת העזבון בין המשיב 1 לבין בניו האחרים של המנוח, המשיבים 6-7.

טענות הצדדים המערער טען כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי יד העסקה שערכו המשיבים 2-3 עליונה על העסקה שערך הוא ביחס לאותה חלקה.

כמו כן, גם אם לא הסתמך הקונה השני על מירשם המקרקעין, או במקרים מסוימים אם לא בדק את החזקה במקרקעין, לא ישלול אי רישום הערת אזהרה את עדיפות הקונה הראשון (ראו: ע"א 3180/05 זריק נ' ג'רייס, פסקות 22-23 לפסק דינה של השופטת ארבל (לא פורסם, 29.4.2007)).

...

אך, לדעתי אין מקום להיעתר לבקשה הבאת ראיות נוספות בשלב זה. המערער מסכים כי משמעות בקשתו היא פתיחת המשפט מחדש ושמיעת עדים רבים.

במכלול הנסיבות הללו לא ראיתי אפשרות להיעתר לערעור והוא נדחה.

המערער ישלם לכל אחד מהמשיבים 2 ו-3 שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח. לא יהיה צו להוצאות בין המערער לבין שאר המשיבים, זאת בשים לב לכך שהיו עסקאות נוגדות של המנוח ויורשיו.

הוא השאיר צוואה מיום 20/8/79, על פיה הוכרה אלמנתו, ודאד ח'לל ח'אזן (להלן "המנוחה") כיורשת יחידה של כל רכושו.

המערער לא בדק את מצב הרישום בלישכת רישום המקרקעין.

טעה בית משפט קמא שלא ייחס משקל לכך שהמשיב לא טען נגד הסכם המכר שנעשה עם אביו המנוח ולכך שהמשיב מסר מסמכים הנוגעים לירושה תוך שהוא מבקש לקבל התחייבות לפיה לא יחויב בתשלום מיסים בשל העסקה בין המנוח למערער.

...

החלטתי שלא לפסוק למערער את הריבית החוקית שהיה זכאי לה לו היה פועל תוך זמן סביר מאז שהפיצויים שולמו למערער.

סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה, תשכ"א-1961, קובע לעניין זה: "רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום כולו או מקצתו". הסמכות לפסוק ריבית בנסיבות המקרה החלטתי להוסיף סכום של כ-8.000 ₪, כך שסה"כ אני פוסקת למערער סכום של 30,000 ₪.

לפיכך, אני מקבלת את הערעור ומחייבת את המשיב לשלם למערער את הסכום של 30,000 ₪ בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מיום הגשת התביעה בבית משפט קמא, 30/9/16.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ברמ"ש 35947-11-21 (השופטת ג' לוין), מיום 2.12.2021, בה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה בקריית גת, בת"ע 71688-12-20 (השופטת פ' גילת כהן), מיום 17.10.2021, בגדרה נקבע שלא לעשות שימוש בחוות דעת שהוגשה בהליך קודם, שהתנהל בעיניינו של אחיהם המנוח של הצדדים (להלן: המנוח), טרם מותו (להלן: הליך האפוטרופסות), ולמנות מומחה חדש מטעם בית המשפט לצורך ההליך הנוכחי שעניינו שאלת תוקפה של צוואת המנוח מיום 22.6.2014 (להלן: הליך העזבון).

בית משפט קמא קבע, כי הראציונאל שמאחורי שימוש בחוות דעת, שניתנה בעיניין כשרותו של אדם במסגרת הליך אפוטרופסות שהתנהל בעיניינו, גם בהליכי העזבון המתנהלים לאחר פטירתו, שנעוץ ביתרון הרב הגלום בכך שהמומחה אשר נתן את חוות הדעת בדק את המנוח בהיותו בחיים והתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי, לא מיתקיים בנסיבות המקרה שכן המומחה לא פגש במנוח, לא בדק אותו וחוות דעתו ניתנה על יסוד המסמכים הרפואיים בלבד.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וקבע, כי החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה קמא שקולה, מתאימה לנסיבות המקרה ולא נפלה בה טעות שמצדיקה היתערבות של ערכאת העירעור.

...

בית המשפט לא נעתר לבקשת הפסילה והותיר אותה להכרעה לאחר משלוח שאלות הבהרה וחקירה של המומחה.

דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תשובה.

אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה שלפניי.

בהודעת הערעור, כמו גם בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה ובדבריה לפנינו, טענה המערערת, כי טעה בית המשפט קמא משקבע כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה תוך דחיית טענותיה בדבר פסלותה מחמת פגם ביכולתו להבחין בטיבה; השפעה בלתי הוגנת ומעורבות.

טרחתי והרחבתי בנושא זה משום חוסר הבהירות הראייתי, בדבר מצבו של המנוח, סובב לעשיית הצוואה, במקרה שלפנינו, והצורך להסתייע במכלול החומר הראייתי שהונח לפני בית המשפט קמא, על מנת להגיע למסקנה המשפטית אם עלה בידי המערערת להוכיח את אי יכולתו להבחין בטיבה.

דא עקא, שמחקירתו של עורך המסמך האמור-מיום 14.11.04-רופא המשפחה דר' מנשס-עלה כי הוא לא נכתב לבקשת המנוח אלא לבקשת מי מבני משפחתו, בלא שהמנוח היה לפניו ומבלי שהוא בדק אותו (עמ' 21-18 לפרוטוקול, ישיבת יום 27/6/10 ובעיקר עמ' 18 ש' 15-16; 27; ענ' 20 ש' 16-18).

כך או כך, לא נטען כלפי המשיב 1 כי הוא "ערך" את הצוואה או היה "עד לעשייתה", במובן המיוחס לביטויים אלה בפסיקה (הוא אף לא נכח בחדר עת חתם המנוח עליה) ופעילותו כנ"ל אף לא נופלת בגדר הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" (ר' בהקשר זה ש' שוחט, "פגמים בצוואות", המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, עמ' 346-386, להלן: "שוחט"; ר' למשל ע"א 760/96, רוזן נ' שולמן ואח' פ"ד מ"ג (3) 596 שם סרב בית המשפט להחיל את סעיף 35 לחוק הירושה למרות שעוה"ד שערך את הצוואה הוזמן על ידי הנהנה אשר מסר לו את תוכן הוראותיה ואף שילם את שכר טרחתו).

...

בחקירתו הנגדית הסביר עו"ד גבריאלי את נוהל החתמת הצוואה במשרדו והדגיש, כי במקרה הזה "ווידאתי שזה מה שהוא רוצה, והוא נראה לי באותו זמן בן אדם כשיר, אמנם היה מבוגר מאד אבל הוא הבין מה שהוא רוצה, זה מה שהוא רצה בפועל, זה מה שכתבתי וזה מה שהוא חתום". אם היה ספק על כך שדברים אלה מכוונים לצוואה עסקינן הוסיף עו"ד גבריאלי "אני אפילו זוכר שדיברנו על בן אדם שאנחנו מכירים במשותף משכונת שבזי, והכל היה באוירה נעימה". לדבריו אלה של עו"ד גבריאלי, בהם נתן בית משפט קמא את אמונו (פיסקא 25 לפסק הדין), חשיבות רבה לא רק לבירור טענת המעורבות המיוחסת למשיב 1 בעריכתה של הצוואה, אלא גם לבירור הטענה בדבר אי יכולתו של המנוח להבחין בטיבה, כמו גם ההשפעה הבלתי הוגנת שהופעלה עליו, לטענת המערערת, על ידי המשיב 1.

טרחתי והרחבתי בנושא זה משום חוסר הבהירות הראייתי, בדבר מצבו של המנוח, סובב לעשיית הצוואה, במקרה שלפנינו, והצורך להסתייע במכלול החומר הראייתי שהונח לפני בית המשפט קמא, על מנת להגיע למסקנה המשפטית אם עלה בידי המערערת להוכיח את אי יכולתו להבחין בטיבה.

משכך, עלינו להיתחקות אחר מצבו של המנוח למועד זה ממכלול הראיות שהונחו לפני בית המשפט ובעיקר עדותו של עורך הצוואה, עו"ד גבריאלי.

מבחינה זו, ונוכח עדותו הברורה של עו"ד גבריאלי (ואינני מקבל את טענת המערערת כי עדותו הייתה מיתחמקת, כוללנית ולא מחייבת, טענות שנטענו לפני בית משפט קמא ונדחו על ידו), אין כל משמעות לעובדה שביהמ"ש קמא לא איפשר לב"כ המערערת, שהזמינה אותו לעדות, לשאול אותו שאלות הנושאות אופי של חקירה נגדית.

עם זה אני סבור, כי לא יהיה נכון במקרה שלפנינו לעשות שימוש בסמכות זו, וזאת מבלי שבחנתי אם יש לשימוש בסמכות, אם תעשה, השלכה על התוצאה, שכן אם יעשה השמוש יהא בכך משום פגיעה דיונית במשיבים אשר פעלו להוכחת גירסתם והביאו ראיותיהם על בסיס הנחה שנטל השכנוע מוטל על המערערת-המתנגדת.

סוף דבר 8.

התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא מקובלת עלי.