בית המשפט קיבל תביעה בגין התאבדות עציר נגד המשטרה

ארבע תביעות נגד הרשות הפלסטינאית וארגון השיחרור הפלסטינאי, בטענה כי על גופים אלה מוטלת האחריות לפיגועים בהם נהרגו בני מישפחה של התובעים כמפורט להלן: ת"א 5009/03 עניינו פיגוע היתאבדות במסעדת סבארו שארע ביום 9.8.2001 בו נהרגו 15 בני אדם ונפצעו כ-130.

לטענת התובעים, עד לחקיקת חוק חסינות מדינות זרות, תשס"ט-2008 (להלן: "החוק") פעל ב"כ התובעים מול הלישכה המשפטית של משרד החוץ כדי לקבל תעודות של שר החוץ לכל התביעות אותן ניהל כנגד הרשות הפלסטינאית והגיש את כל התעודות באופן מרוכז לבית המשפט.

סעיף 5 לחוק החסינות מדינות זרות קובע כי: "למדינה זרה לא תהא חסינות מפני סמכות שיפוט בתביעה בשל עוולה שבשלה נגרם נזק לגוף או לרכוש מוחשי, ובילבד שהעוולה נעשתה בישראל". (להלן: "חריג הנזיקין") אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה סעיף 5 לחוק איננו רלבאנטי שכן העוולה שבגינה הוגשו התביעות איננה ביצוע הפיגוע עצמו, אלא עדוד, תמיכה והסתה לבצוע הפיגוע ועוולות אלה לא בוצעו בישראל אלא בשטחי הרש"פ. כפי שנפסק ברע"א 7484/05 The United States of America נ' שוחט ז"ל (3.8.10): "אין דרישה כי "עילת התביעה" תהא העוולה הנזיקית, ודי לה לתביעה שתוגש "בשל עוולה" שבשלה נגרם נזק גוף או רכוש.

בית המשפט העליון היתייחס לטענה זו וקבע כי: "גם ההכרעה בעיניין מנטין אינה יכולה לסייע למערערת, שכן שניים משופטי המותב (הנשיאה (בדימ') מ' נאור והשופט ע' פוגלמן) ביססו את קביעת אחריותה של הרשות הפלסטינאית על הישתתפותו של המחבל במחנה האימונים של הרשות הפלסטינאית, שם הועברו תכנים מעודדי טירור כ-10 ימים לפני הפיגוע; ועל הקביעה כי המחבל אומן על ידי הרשות הפלסטינאית וכי קיים קשר סיבתי בין אימונים אלה לרצח שבוצע. אין איפוא זיקה בין מצב דברים זה לסיטואציה שבפנינו." תביעה נוספת נגד הרשות הפלסטינאית אשר נדחתה נדונה בת"א (מחוזי ת"א) 1321/03 עיזבון פלוני נגד מחמוד אלעלול (28.8.13).

פעולה זו של ישראל גרמה לזעזוע גדול בקרב ההנהגה הפלסטינאית ובפרט בקרב מפקדי בתי הכלא וזאת על רקע הפצצת בית הכלא ומרכזי המישטרה בשכם שאירעה חודשים ספורים קודם לכן במאי 2001.

אלמאסרי היתייחס לדילמות שהיו לרשות הפלסטינאית בקשר למעצר המבוקשים אשר נבעו מהפצצת בתי הכלא על ידי המטוסים הישראלים והחשש מהנקם של מישפחות האסירים (עמוד 41 לפרוטוקול מיום 16.7.17).

...

" אני מקבלת את טענת התובעים, הנתמכת בדברי ההסבר לחוק, לפיה יש בתשלומים תמריץ כלכלי לפעילות טרור.

עם זאת אינני מקבלת את פרשנותם לפיה יש לראות בתשלומים אשרור בדיעבד של כל הפיגועים אשר בוצעו על ידי האסירים המקבלים את התשלומים.

סוף דבר אני דוחה את התביעה.

בית משפט לתביעות קטנות בבת ים ת"ק 7835-02-22 אברהמי נ' תחנת מישטרה - בת ים (מרחב איילון) תיק חצוני: בפני כבוד הרשם בכיר אדי לכנר תובע הרצל אברהמי נתבעת תחנת מישטרה - בת ים (מרחב איילון) פסק דין

הנתבעת טוענת כי קיבלה דיווח שהתובע דופק עם פטישים בביתו וגורם לרעש רב. הנתבעת טוענת כי משטרת ישראל הגיעה לבית המתלוננת שם התברר כי בעקבות הדפיקות נפלו חתיכות מקיר ביתה.

לגבי טענת התובע כי נילקחו ממנו השרוכים, נטען כי מדובר בנוהל פנימי של המישטרה על מנת למנוע ניסיונות היתאבדות.

התובע העיד כי לא דפק בפטיש ובטח שלא 24/7 כפי שנטען כנגדו וכן לא גרם לרעש.

יחד עם זאת, במסגרת שיקול גובה הפצוי, נילקח בחשבון העובדה כי המעצר נעשה בצורה שקטה, לא יותר מכמה שעות בודדות וכן כי לא שוכנעתי כי מכשיר הנייד של התובע נילקח ממנו במעצר וכן כי היה עם חום, לא קיבל טפול רפואי וישב עם שותף לתא ללא מסכה.

...

על יסוד האמור לעיל, לאחר ששקלתי את נסיבות העניין, דין התביעה להתקבל בחלקה.

לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של3,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך של 500 ₪.

סה"כ תשלם הנתבעת לתובע סך של 3,500 ₪.

חיי הצדדים בקנדה ידעו עליות ומורדות, ובשנת 2009 גברו המריבות בין הצדדים ובתאריך י"א בסיוון תשס"ט (3.6.2009) נבדק האיש בעקבות תלונה במישטרה שהגישה האשה נגדו, הבעל עבר בדיקה פסיכיאטרית שבעקבותיה אושפז בבית חולים פסיכיאטרי למשך שלושה־עשר יום, לדברי הבעל האשה היא בקשריה גרמה לאישפוזו, ולדברי האשה היתנהגותו, המחשבות להיתאבד והיחס לילדים הם הם שגרמו לאישפוזו.

הסיכסוך בין הצדדים גרם ואף הוביל לריבוי הליכים משפטיים: האשה פנתה לבית המשפט בקנדה וקיבלה במעמד צד אחד משמורת זמנית על הילדים וצו הרחקה נגד האיש – האב, ואילו האיש פנה לבית המשפט לעינייני מישפחה והגיש כמה תביעות נגד האשה, תביעת משמורת והסדרי שהות, תביעה רכושית וכן תביעת נזיקין אשר נמחקה בהסכמה.

מדוע איפוא בתוצאה הסופית האיש אמור להעביר לאשה סך של 30,283 ש"ח? סכום זה נובע, כפי שעלה לאחר כמה הבהרות, מכך שהאקטואר הפחית מהתשלום המגיע לאיש בגין איזון הזכויות את תשלומי המשכנתה ששילמה רק האשה על הדירה המשותפת וכן את חלקה בסכום של 152,769 ש"ח שמשך האיש מהחשבון המשותף, הסתיר זאת מהאקטואר ואף הכחיש את העובדה שהוא משך כסף זה – עובדה שהתבררה עקב מתן צוים מבית המשפט לבנק להציג את האסמכתאות מי ביצע את המשיכה, ואכן התברר שהאיש הוא אשר ביצע את המשיכה וחויב להחזיר מחצית לאשה.

היו לילות שמנע ממנה שינה כשלא חדל מלדבר, העלה טענות שמאזינים להם וכו', בארוע מסוים בישראל בביתם האיש התפרץ שבר את הטלויזיה, זרק דברים ואיים שיעשה משהו לעצמו או לילדים, האשה היתקשרה למישטרה ואכן הגיעו שוטרים לבית ושוחחו עם האיש באחד החדרים ולאחר מכן הציעו לאשה למשוך את התלונה כדי שלא יצטרכו לקחת את האיש למעצר וכך עשתה, האשה וביטלה את התלונה.

...

גם אם תתקבל גרסתו כי בקנדה סייע לנתבעת, עדיין מדובר בשנה אחת בלבד ואין היא מביאה למסקנה כי מדובר בעסק משותף.

צריך לציין שכאשר הבעל הוא זה שיוזם את הגירושין – גם אם האישה מסכימה להם – האישה זכאית לכתובתה וכמו שפסק השולחן ערוך (שם סימן עז סעיף א) ביחס לבעל המורד באשתו וזו לשונו: "ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה." עם זאת מצאנו כבר בראשונים שייתכן שאישה תתבע גירושין ועם זאת תהיה זכאית לכתובתה ונראה אף לומר שכן הוא מנהג בתי דינים בדור האחרון.

כעין יסוד זה מצאנו בטור (סימן קיח) שדן באישה שתובעת גירושין וזו לשונו: מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת [.

מבוא זוהי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקים שנטען כי נגרמו לתובעים בעקבות מותו של המנוח בסיר מחאמיד ז"ל (להלן: "המנוח").

ביום 22.3.2019 ניתן בהסכמת הצדדים פסק דין חלקי המוחק התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2 המקוריים (השוטרים הרלוואנטיים), בכפוף להתחייבות מדינת ישראל, כאמור בהודעה על הסכמה דיונית מיום 18.3.2019.

עוד נטען בתביעה כי ביום מעצרו (24.12.2014) הותקף המנוח על ידי שוטרים, וכתוצאה מכך נזקק לקבלת טפול רפואי ראשוני בבית החולים הלל יפה בחדרה, שלאחריו הובל חזרה למעצר בתחנת המישטרה.

המנוח נעצר במהלך פעילות יזומה כשהוא ניצפה מבצע פעולות עברייניות, ובהגדרת היחידה החוקרת "נתפס על חם". ביום 25.12.2014 עת נדונה בקשת המישטרה להאריך את מעצרו של המנוח, קבע בית המשפט בהחלטה מאותו יום, כי תיק החקירה בעיניינו של המנוח עב כרס והחקירה מסועפת ומורכבת.

לעניין מבחן הצפיות נפסק בפס"ד לוי כי: "יכולת הצפייה של גורמי המישטרה כי יגרם נזק מסוג זה (הכוונה להתאבדות – י.ק.ג) לעצור תלויה בעיקר במידע קונקריטי או באינדיקציות כלשהן למצוקה נפשית בה שרוי העציר". במקרה דנן לא הוכח קיומו של מידע קונקריטי שיכול היה להצביע על אפשרות כי תתרחש היתאבדות רק בשל מעצרו של המנוח.

...

עוד אין מחלוקת בין הצדדים כי המנוח היה עבריין מורשע ובעת מעצרו ובעת התרחשות האירוע היה אסיר ברישיון אשר נשא על גופו אזיק אלקטרוני.

מכל האמור לעיל אני קובעת כי לא הובאה בפניי כל אינדיקציה מספיקה לקבוע שהתקיים בענייננו מבחן הצפיות, ולא הוכח כי בענייננו היה קיים מידע קונקרטי למצוקה נפשית שבה שרוי העציר, שהיה מאפשר לצפות את האפשרות שהמנוח ייטול את חייו בעצמו.

משכך לא הוכח הנדבך השלישי הדרוש לקבלת התביעה, משלא הוכח קשר סיבתי בין התרשלות השוטרים בשמירה על נהלים ובין מותו של המנוח, ולפיכך אין מנוס מדחיית התביעה.

סיכום: מכל האמור לעיל אני סבורה שדין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

לטענתה מעולם לא עשה כן אולם החשדות נגדו החיפוש המשטרתי והמעצר (בתאריכים 2.2.15 ו 3.2.15) היו אירועים קשים בעבודתו.

לדבריה היא נזונה מהפרסומים בעיתונים אבל גם נכחה בדיון בבית משפט ובהארכת המעצר שם שמעה את הכל לראשונה (עמ' 18 ש' 29-32).

אולם, בזמן אמת לא נטענה הטענה הזו נגד המוסד לביטוח לאומי, לא הוגשה תביעה לפגיעה בעבודה אחרי ניסיון ההיתאבדות הראשון ולא נטענו אירועים חריגים בקשר סיבתי באותה עת. באשר לחלוף הזמן בין האירועים החריגים לבין מועד ההיתאבדות השני נפסק כי תביעה לפגיעה בעבודה צריכה להיות בסמוך ל"תוך כדי ועקב העבודה".

הטענה של התובעת כי נוכח ההלם שבו הייתה אחרי ההיתאבדות לא טירחה לספר לרופא מובנת לחלוטין וניתן לקבלה, אם כי נכון ביותר לספר לפסיכיאטר את השתלשלות העניינים האמיתית המדויק לו חפצים בטיפול פסיכיאטרי נכון בפרט אחרי ניסיון היתאבדות ולכן, העובדה ששום דבר לא מופיע במסמכים הרפואיים, גם כמה ימים אחרי האישפוז שלו לקראת שיחרור בנגוד להמלצה, לא הוסברה על ידי התובעת.

...

סוף דבברסוף דבר דין התביעה דין התביעה להידחות מכל וכל.

פירטנו לעיל את העילות השונות והנימוקים בגינן נדחית .

אף לנוכח הפסיקה שהובאה ע"י הצדדים ,ובה עיינו בהרחבה, דין התביעה להידחות .