בית המשפט לעניינים מקומיים גבעתיים ביטול דוח חניה

בעיניין זה, יאים הדברים שנפסקו בעע"ם 6848/10 איתן ארז ואח' נ' עריית גבעתיים ואח' (30.5.12): "מכאן שבית המשפט המוסמך לידון בטענות המערערים בנוגע להרשעתם הוא בית המשפט הפלילי, דהיינו בית המשפט לעניינים מקומיים (ראו: סעיף 55 לחוק בתי המשפט)...לצד טענתם על עצם ההרשעה, טענו המערערים לפני בית המשפט המחוזי כי הקנסות שהוטלו עליהם התיישנו. סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי משלא שולמו הקנסות במועדם, הם ייגבו על פי הוראות פקודת המסים (גביה) ככל מס אחר (ראו: עניין פסי, בעמוד 718). לפיכך, אין בסיס לטענת המערערים לפיה פקודת המסים (גביה) אינה חלה על קנסות חניה. בעיניין פסי קבע בית משפט זה (מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן) כי כיוון שבמצב דברים כמו בעניינינו, עת רואים את המערערים כמי שהורשעו, אין בית המשפט הפלילי מוסמך לידון בהתיישנותו של הקנס שכמוהו כעונש שנגזר על ידיו; כי מדובר למעשה בגביה על פי פקודת המסים (גביה) שאינה בסמכותו של בית המשפט הפלילי; כי בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי אותו יכול לתת בית משפט הדן בעיניין אזרחי; וכי ההכרעה בסוגיית ההתיישנות מחייבת בחינת שאלות משפטיות ועובדתיות שבירורן מתאים להעשות בבית המשפט האזרחי (ראו: עניין פסי, בעמוד 719)...מהמקובץ עולה כי בית המשפט המוסמך לידון בטענות הנוגעות לתוקף הדו"חות שניתנו למערערים הוא בית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט המוסמך לידון בטענות הנוגעות להתיישנות הקנסות שהוטלו על המערערים הוא בית משפט השלום...". בדומה, נפסק ברת"ק (מחוזי-ירושלים) 25674-02-11 עריית ירושלים – אגף השומה והגבייה נ' ישראל קפל (23.10.11): "כלומר, על פי הוראות אלה, אדם שלא שילם את הקנס שהוטל עליו וחלפו המועדים להגשת בקשה לביטולו או להודעה על רצונו להשפט, רואים אותו כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

...

לטענת המבקשות, המשיבים הגישו ערעור למבקשת 2 ולאחר שערעורם נדחה כדין, הגישו תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות, וכעת הם מבקשים למעשה לבטל את הקנס באמצעות תביעה לסעד כספי בסכום הדו"ח ו/או לסעד לביטול עסקה (סעדים שאינם רלבנטיים למטריה המשפטית בענייננו).

באם כפי שהבין העניין המשפטי הנדון אינו יכול להתדיין בבית משפט לתביעות קטנות, מבקש להעבירו לבית משפט אחר הרלבנטי לתביעה ולעדכן אותו בנדון ומה עליו לבצע כדי לעשות כך. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתגובה, אני קובעת, כי בית משפט דנא נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה.

בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בעע"ם 6848/10 איתן ארז ואח' נ' עיריית גבעתיים ואח' (30.5.12): "מכאן שבית המשפט המוסמך לדון בטענות המערערים בנוגע להרשעתם הוא בית המשפט הפלילי, דהיינו בית המשפט לעניינים מקומיים (ראו: סעיף 55 לחוק בתי המשפט)...לצד טענתם על עצם ההרשעה, טענו המערערים לפני בית המשפט המחוזי כי הקנסות שהוטלו עליהם התיישנו. סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי משלא שולמו הקנסות במועדם, הם ייגבו על פי הוראות פקודת המסים (גביה) ככל מס אחר (ראו: עניין פסי, בעמוד 718). לפיכך, אין בסיס לטענת המערערים לפיה פקודת המסים (גביה) אינה חלה על קנסות חניה. בעניין פסי קבע בית משפט זה (מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן) כי כיוון שבמצב דברים כמו בענייננו, עת רואים את המערערים כמי שהורשעו, אין בית המשפט הפלילי מוסמך לדון בהתיישנותו של הקנס שכמוהו כעונש שנגזר על ידיו; כי מדובר למעשה בגביה על פי פקודת המסים (גביה) שאינה בסמכותו של בית המשפט הפלילי; כי בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי אותו יכול לתת בית משפט הדן בעניין אזרחי; וכי ההכרעה בסוגיית ההתיישנות מחייבת בחינת שאלות משפטיות ועובדתיות שבירורן מתאים להיעשות בבית המשפט האזרחי (ראו: עניין פסי, בעמוד 719)...מהמקובץ עולה כי בית המשפט המוסמך לדון בטענות הנוגעות לתוקף הדו"חות שניתנו למערערים הוא בית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט המוסמך לדון בטענות הנוגעות להתיישנות הקנסות שהוטלו על המערערים הוא בית משפט השלום...". בדומה, נפסק ברת"ק (מחוזי-ירושלים) 25674-02-11 עיריית ירושלים – אגף השומה והגבייה נ' ישראל קפל (23.10.11): "כלומר, על פי הוראות אלה, אדם שלא שילם את הקנס שהוטל עליו וחלפו המועדים להגשת בקשה לביטולו או להודעה על רצונו להישפט, רואים אותו כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

ראו בעניין זה: ע"א (מחוזי ת"א) 3758/06 שאוליאן נ' חורש, [פורסם בנבו] מיום 19.2.08; כן רע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש, [פורסם בנבו] מיום 21.8.08, שם נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שנאמרו הדברים הבאים: "ראשית יש לומר, כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים ועם הפסיקה הרלוונטית. סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, במסגרתה נכללת הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר, בכללן עבירות חניה. סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע חזקה כי מששולם קנס רואים את מקבל הדו"ח כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט. סעיף 229(ח2) לחוק קובע כי אף אם לא שילם אדם את הקנס, וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול הקנס או בקשה להישפט או שהבקשות נדחו, יראו אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. בעניין וקס, קבע בית משפט זה כי תביעות אשר עניינן תקיפת חוקיות הקנסות הינן למעשה השגות על הרשעה פלילית, אשר מקומן אינו בהליך אזרחי" (מפי כב' השופטת ארבל)".

מכאן שרואים אותו כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת התשלום [ראו: עע"ם 6848/10 ארז נ' עריית גבעתיים (פורסם בנבו, 30.5.2012) (להלן – עניין ארז)].

אדרבא, מתן פתח לתקיפה ישירה של הודעות קנס למיניהן בגין דוחות חניה, עלול להביא למדרון חלקלק שסופו ביצירת עומס בלתי סביר על בתי המשפט לעניינים מנהליים, תוך החטאה של המטרה האמיתית אשר לשמה הוקמו, והכל על חשבונם של עותרים פוטנציאליים, שממתינים לתורם.

הואיל ועסקינן בעבירת חנייה מכוח חוק עזר ערוני, בית המשפט המוסמך לידון בבקשה הוא בית המשפט לעניינים מקומיים, כקבוע בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט.

הטעם לכך הוא שטענה זו באשר להתיישנות עבירה יכולה להשמע רק לאחר ביטול ההרשעה על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים.

...

בתגובתו טען העותר שבהתאם לסעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק, יש לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות לדון בכל החלטה של רשות מקומית או נושא משרה בה. ההחלטה דנן היא החלטה מינהלית של רשות מקומית ולכן דין הטענה להיעדר סמכות עניינית, להידחות.

לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

סוף דבר – אני מורה על מחיקת העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

בהתחשב בנסיבותיו האישיות של העותר, גילו המבוגר ונכותו, אך בשים לב לכך שהעותר כפה על בית המשפט והצד שכנגד הליך מיותר ועקר, אני מחייב את העותר לשאת בשכ"ט ב"כ המשיבה על הצד הנמוך בסך 2,500 ₪.

מכאן שרואים אותו כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת התשלום [ראו: עע"ם 6848/10 ארז נ' עריית גבעתיים (פורסם בנבו, 30.5.2012) (להלן – עניין ארז)].

אדרבא, מתן פתח לתקיפה ישירה של הודעות קנס למיניהן בגין דוחות חניה, עלול להביא למדרון חלקלק שסופו ביצירת עומס בלתי סביר על בתי המשפט לעניינים מנהליים, תוך החטאה של המטרה האמיתית אשר לשמה הוקמו, והכל על חשבונם של עותרים פוטנציאליים, שממתינים לתורם.

הואיל ועסקינן בעבירת חנייה מכוח חוק עזר ערוני, בית המשפט המוסמך לידון בבקשה הוא בית המשפט לעניינים מקומיים, כקבוע בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט.

הטעם לכך הוא שטענה זו באשר להתיישנות עבירה יכולה להשמע רק לאחר ביטול ההרשעה על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים.

...

בתגובתו טען העותר שבהתאם לסעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק, יש לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות לדון בכל החלטה של רשות מקומית או נושא משרה בה. ההחלטה דנן היא החלטה מינהלית של רשות מקומית ולכן דין הטענה להיעדר סמכות עניינית, להידחות.

לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

סוף דבר – אני מורה על מחיקת העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

בהתחשב בנסיבותיו האישיות של העותר, גילו המבוגר ונכותו, אך בשים לב לכך שהעותר כפה על בית המשפט והצד שכנגד הליך מיותר ועקר, אני מחייב את העותר לשאת בשכ"ט ב"כ המשיבה על הצד הנמוך בסך 2,500 ₪.

ביום 21.8.2007 הגישה המבקשת לבית המשפט לעניינים מקומיים בגבעתיים בקשה לביטול דרישת תשלום בגין שני דו"חות חנייה שהוגשו על שמה (שמספרם 02070746 ו – 07773526).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שיצר) דחה את העירעור, תוך שהוא מאמץ את ההבחנות שערך בית המשפט לעניינים מקומיים, לפיהן בקשה לביטול העבירה וטענה להתיישנות העבירה מצויות בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים, בעוד שטענה לעניין היתיישנות העונש, כאשר העונש הוא קנס, יחולו עליה הוראות פקודת המיסים (גביה) והוא יהווה חוב אזרחי, אשר הסמכות לידון בו נתונה לבית המשפט האזרחי.

...

] בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו מיום 23.12.2007, בו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בגבעתיים מיום 4.11.2007 בב"ש 539/07.

מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש, יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין.

איני מוצא כי נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי המצדיק התערבות ערכאת הערעור בו. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

בית המשפט המחוזי ב תל אביב - יפו בשא 31274/08 איתן ארז עירית גבעתיים פסק דין

טענת ההתיישנות למתן צו לבטלות חובותיהם, שאלת ביצוען של עבירות החניה, כמו גם שאלת משלוח הודעת תשלום הקנס, העומדות בבסיס טיעוני העותרים בעתירה, מסורות לביהמ"ש לעניינים מקומיים.

הסמכות לביטול הדו"חות, נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים, והסמכות לביטול הקנסות, נתונה לבית משפט השלום.

...

מסקנתי היא איפוא כי על עניינו של המערער להתברר בפני בית-משפט אזרחי, שבעניינינו, על-פי הסעד המבוקש, הוא בית-משפט השלום.

סוף דבר: בית המשפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות לדון בעתירה.

אשר על כן, אני דוחה את העתירה ומחייבת את העותרים בתשלום הוצאות העתירה ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.