בית המשפט אישר את פסילת הדין המישחתית על רופא שיניים

גם תשובה זו מעידה על חוסר לבו של הנתבע שניסה להרחיק את בנו מחברה ששייכת לרעייתו של הבן ושהבן עבד בה כרופא שיניים, ושלגביה הוגשה בקשה לאישור הסדר נושים שבה נכתב מפורשות כי "המבקש (ד"ר בכור – י"ד) ורעייתו נקלעו, בנסיבות שתפורטנה בהמשך בקשה זו להלן, לחובות שאין באפשרותם לפרוע" (סעיף 2 לבקשה).

א.2 המצב הפינאנסי של די.פי.אס חיוך וידיעת הנתבע על כך הראיה המרכזית שהגישה התובעת בקשר עם המצב הפינאנסי של החברות די.פי.אס חיוך וחיוך השן והמועד שבו ביצע הנתבע הזמנות על שמן ומסר שיקים שנמשכו על ידן, היא הבקשה לאישור הסדר נושים שהגיש בנו של הנתבע, ד"ר בכור משיח, במסגרת הליכי פשיטת הרגל שהתנהלו בעיניינו בבית המשפט המחוזי בירושלים (נספח כ"ב3 לכתב התביעה) (להלן: "הבקשה לאישור הסדר נושים" או "הבקשה").

בית המשפט הסביר כי משום שהנתבע איננו בעל מניות בחברות שנתבעו, הרי שלא ניתן להרים את המסך כנגדו בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, אולם כן ניתן לחייבו באופן אישי, שכן הנתבע הנהיג שיטה פסולה בפעילותו העסקית, כדלקמן: "כל אימת שאחת החברות אותן הוא ניהל ו/או היה בעל מניות צברה חובות והפעלתה לא התאפשרה עוד, היתה נכנסת לתמונה 'חברה נקיה' חסרת חובות, אשר היתה מושא לזכויות – קבלת כספים מהבנקים... כשהיא פותחת דף חדש לכאורה ביחסיה עם העומדים מולה". דומה כי דברים אלה רלוואנטים ויפים גם לענייננו.

כאשר ביקש התובע לקבל את החזר התשלומים מדי.פי.אס חיוך, התברר לו כי החברה נרכשה על ידי אימפלנט, ואילו אימפלנט היתנערה מחבותה כלפיו בהקשר זה. בית המשפט קיבל את תביעתו של התובע וקבע בין היתר את הדברים הבאים: "לאור האמור, אני מסיק כי אימפלנט נכנסה בנעליה של די.פי.אס. בחזקת 'אותה גברת ללא שינוי אדרת'.  אימפלנט תפסה את מקומה של די.פי.אס, כאשר אין כל הבדל, מבחינת לקוחות די.פי.אס. בשינוי שנעשה בהנהלת המרפאה.  זאת להבדיל מן העובדים, אשר "עברו" למעסיק אחר.

...

סוף דבר אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים 1 ו-2 ביחד לחוד לשלם לתובעת 136,754 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

כמו כן, ישלמו הנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד לתובעת את אגרות המשפט וכל הוצאה אחרת ככל שהיתה ותאושר כדין על ידי בית המשפט.

התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית, אולם לנוכח העובדה שהיא יוצגה יחד עם שאר הנתבעים ולנוכח הקשר ההדוק שלה לנתבע ובהתחשב בכלל נסיבות העניין, ללא צו להוצאות.

לכן, שעה שהמשיב לא טען כי האוניברסיטה אינה עומדת ברמת לימודים נאותה, אלא הסתייגותו היתמקדה רק במשך הלימודים, נתון שהוא גם שגוי, החלטתו לבטל את ההכרה באוניברסיטה הייתה פסולה.

הגיעו גם תלונות, אשר טרם נבחנו, באשר למתכונת הלימודים ונשלחו מכתבים המתארים שחיתות באוניברסיטה, כמו גם מכתב תלונה מעמותת רופאי השיניים הערביים בישראל.

עם זאת, הסעיף אינו קובע אלו שיקולים על המנהל לקחתם בחשבון, אך כפי שאמר בית המשפט בפסק הדין בעיניין רודריגז (עע"מ 2814/12 ד"ר מריה כריסטינה רודריגז נ' משרד הבריאות האגף לרשוי מקצועות רפואיים, 9.7.13): " לשון הסעיף אינה מלמדת כי המנהל רשאי לשקול שיקולים נוספים שאין קשר בינם לבין התנאים המנויים בו. כך, השאלה אם להכיר במוסד פלוני נבחנת לפי אופי ורמת הלימודים שנערכו במוסד בעת שמבקש הרישיון למד בו; השאלה אם להכיר בדיפלומה נוגעת בעיקר למצבים שבהם המועמד למד בכמה מוסדות, שתכנית הלימודים בכל אחד מהם שונה – והשאלה הרלוואנטית היא אם הלימודים בכללותם מקנים השכלה רפואית נאותה ... אין חולק כי תכליתה של פקודת הרופאים בכלל, ותכליתם של התנאים למתן רישיון לעסוק ברפואה בפרט, היא להבטיח כי בשערי המיקצוע יבואו אך ורק רופאים שרמתם המקצועית נאותה. נקודת המוצא היא איפוא שהמחוקק הקנה לרשות המופקדת על כך סמכות למנוע ממי שאינו עומד בסטאנדארטים הנדרשים מלעסוק ברפואה בישראל" (שם, סעיף 9).

וכפי שאמר בית המשפט בפרשת הדר (ע"א 2701/00 הדר נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד נו(1) 200 (2001)): "נקודת המוצא הנורמאטיבית לפעולתו של המנהל הנה כפולה: ראשית, ככל גוף מנהלי, עצם סמכותו ושיקול-הדעת שבצדה מבטאים את היות המנהל נאמן הציבור. ככזה – וככל רשות מינהלית – עליו לפעול בסבירות, במידתיות ובתום-לב; חובה עליו לשקול את כל השיקולים הרלוואנטיים ואל לו לשקול שיקולים שאינם ממין העניין; חובתו לנהוג בשויון וללא זדון. שנית, החלטתו של המנהל שלא להכיר בלימודיו של אדם או בדיפלומה שהציג, כאמור בסעיף 4(ב)(2) לפקודה, פוגעת בחופש העיסוק של הפרט, כפי שזו מעוגנת, בין היתר, בחוק יסוד: חופש העיסוק ובפסקי-הדין של בית-משפט זה... בה בעת, ונוכח המסגרת הנורמאטיבית שעמדנו עליה, הרי הגם ששיקול-הדעת המקצועי מסור בידי המנהל, עומדת החלטתו לבקורת בית-משפט זה, ככל גוף מנהלי. בית-משפט זה אמנם לא יחליף את שיקול-דעתו בזה של המנהל, אך הדרך שבה פעל המנהל עומדת לבקורת בית-משפט זה על-פי העילות השונות שבדין. אכן, גם שאלה "מקצועית" כגון רמתו של מועמד יכולה להימדד באמות-מידה משפטיות.

...

מנגד טענו המשיבים כי מכתבי המשיב נעדרים מעמד של "החלטת רשות". מכתבים אלו הם רק בגדר "סיוע" אותו מעניק משרד הבריאות לפונים אליו ולכן דין העתירה להידחות על הסף.

מסקנה זו, לפיה מדובר בשלושה תנאים מצטברים, נלמדת אף משילוש הלשון הדורש הכרה של המנהל, ביחס לכל אחד מהתנאים.

סיכום לאור כל האמור, אני מקבל את העתירה ומורה על ביטול ההחלטה שלא להכיר באוניברסיטה כמוסד מוכר על ידי משרד הבריאות, וזאת בכל הנוגע לכל מי שנרשם ללימודים במסלול השש שנתי החל מחודש אוקטובר 2015 עד לחודש נובמבר 2016.

לטענת המשיב, ציון ראשי התיבות של עורך הדין, הזהים לראשי התיבות של שמו, בצרוף היותו מנהל קבוצת פייסבוק בנושא ייצוג רופאים מול משרד הבריאות, לא הותירו מקום לספק כי הפוסט עוסק בו; זאת ועוד, רבים מקוראי הפוסט הבינו כך גם הם ושלחו לו הודעות וצילומי מסך בהם עדכנו אותו בדבר הפוסט.

עוד צויין, כי המסירה בוצעה, לפי הנטען, כחדשיים לאחר הגשת כתב התביעה, מה שמהוה אף הוא היתנהגות פסולה, ודאי מצידו של עורך דין.

שנית, דומני כי המבקש שגה בסברו כי החלופה שסומנה באישור המסירה היא החלופה השניה מבין ארבע החלופות שבו, והמתייחסת להמצאה לאדם אחר, בהיעדרו של הנמען; בפועל, החלופה שסומנה היא החלופה הראשונה, המתייחסת להמצאה לידי הנמען עצמו, ומכאן שאין כל סתירה בין החלופה שסומנה ובין האמור בתחתית האישור, קרי, כי המסירה בוצעה לידיו של הנמען, אלא שזה סרב לאשר את המסירה בחתימתו.

ואולם, בסופו של דבר מצאתי לנכון שלא לסגור את שערי בית המשפט בפני המבקש, וזאת אך ורק מן הטעם שהפוסט אינו מציין במפורש את שמו של המשיב; לאור חשיבות ממושה של זכות הגישה לערכאות, שהוכרה כזכות חוקתית ממעלה ראשונה (ראה רע"א 2158/15 עיסא נ' סרסור ואח' [2.6.2015]; רע"א 4036/14 מסעודין נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב [29.12.2014]; רע"א 640/19 אבו חאמד נ' אלבאחבסה ואח' [17.4.2019]), מצאתי כי יש ליתן למבקש להנות מן הספק ולאפשר לו לפרוס את טענותיו ולבררן במלואן.

...

סיבת המחדל: כאמור, אין בידי לקבל את טענות המבקש לפיהן לא קיבל את כתב התביעה ועל כן לא היה מודע לקיומו של ההליך.

ואולם, בסופו של דבר מצאתי לנכון שלא לסגור את שערי בית המשפט בפני המבקש, וזאת אך ורק מן הטעם שהפוסט אינו מציין במפורש את שמו של המשיב; לאור חשיבות מימושה של זכות הגישה לערכאות, שהוכרה כזכות חוקתית ממעלה ראשונה (ראה רע"א 2158/15 עיסא נ' סרסור ואח' [2.6.2015]; רע"א 4036/14 מסעודין נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב [29.12.2014]; רע"א 640/19 אבו חאמד נ' אלבאחבסה ואח' [17.4.2019]), מצאתי כי יש ליתן למבקש ליהנות מן הספק ולאפשר לו לפרוס את טענותיו ולבררן במלואן.

עם זאת, בשים לב לקשיים שבטענות המבקש, וכיוון שבהתאם להלכה הפסוקה דלעיל ניתן לרפא את הנזק שנגרם לבעל הדין שכנגד בפסיקת הוצאות ובהפקדת בטוחות, אני קובעת, כי ביטול פסק הדין יהיה בכפוף לשני אלו: תשלום הוצאות למשיב בסך של 3,500 ₪; סכום זה ישולם מתוך הפקדון בסך של 5,000 ₪ שהפקיד המבקש בקופת בית המשפט.

המתלוננת סיפרה בחקירתה הראשית, שהנאשם היכה אותה בתקופת נישואיהם ובאופן ספציפי תארה את שני האירועים המפורטים בכתב האישום: ארוע ראשון שהתרחש כשמונה חודשים לפני הפרידה (כלומר, בסביבות אפריל 2017 - ראו לעניין הזמנים עמוד 14 שורה 5, עמוד 33 שורה 25): "...הוא היכה אותי חזק בפנים, נתן לי אגרופים בפנים, בעיטות לרגלים, משך את השיער. מעך את הפנים עד שיצא דם מהשיניים. באותו יום נאלצתי ללכת כך לעבודה. אמר לי אם תספרי משהו [תהיי] 5 מ' מתחת לאדמה ונאלצתי לשים [מייק] אפ וללכת לעבודה כך." (עמוד 13 משורה 22.

ובהמשך (משורה 11): "גם הייתי נסערת מאד וגם נתתי לו צ'אנס, כל פעם מחלתי לו ואמרתי למען הילדה והנישואים"; ראו גם בעמוד 37 משורה 14 שהתביישה לספר לרופא או להורים שלה ופחדה מהם "מהבושה שהיה לי בן אדם מכה". המתלוננת החליטה לפרוץ את מעגל השתיקה ולהתלונן, כשהתעורר בה החשש לפגיעה אפשרית בבת המשותפת במסגרת הסדרי הראייה.

בעיניין זה הובעו, בה בעת ובמקביל, שלוש עמדות או נטיות שונות: העמדה לפיה קיים פסול בחשיפת בית המשפט למידע בנוגע לתיקים סגורים או כזה שהוגדר כ"הכפשות" וחשש מפני השפעה לא רצויה על בית המשפט כתוצאה מהעלאת טענות כאלה; העמדה לפיה יש לסמוך על מקצועיות בית המשפט בהבחנה בין עיקר לטפל, בין אמת ללא אמת ובין רלוואנטי ללא רלוואנטי ולאפשר חשיפת בית המשפט לכל מידע או טענה שהם רלוואנטיים להליך, ובפרט להגנת הנאשם; עדותו בפועל של הנאשם בבית המשפט שבין היתר הצריכה ריסון והצבת גבולות הן מצד בא כוחו והן מצד בית המשפט, הן בנוגע לכמות (המלל) והן בנוגע לתוכנו ולטיבו.

בפניי, הנאשם בתחילה הכחיש את הטענה להיותו סרבן גט. אך בהמשך, אישר את האמור במסמכים שהוצגו לו ולא היתכחש להם, ומסר הסבר.

...

אשר על כן, אני דוחה את הכחשת הנאשם את המיוחס לו בכתב האישום כבלתי מהימנה וככזו, שאין בה לייצר ספק סביר באשמתו.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, בהתבסס על עדות המתלוננת, הנתמכת היטב בעדויות ריקי וענת, לאחר שנבחנו ונדחו אחת לאחת טענות בדבר היות המתלוננת "שקרנית" באופן שלא מאפשר קביעת ממצאים בהסתמך על עדותה, ולאחר שמצאתי את עדות הנאשם בלתי מהימנה ואת התנהלותו הכוללת ומחדליו כבלתי מתיישבים בעליל עם התנהלותו של חף מפשע, המסקנה המחייבת היא, כי המאשימה הוכיחה את המיוחס לנאשם בכתב האישום מעבר לכל ספק סביר.

על כן אני מרשיעה את הנאשם במיוחס לו. ניתנה היום, ג' שבט תש"פ, 29 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.

לעתירה צורף הסכם גירושין, מאושר על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה, בו מופיע בסעיף 10, סכום מזונות בו מחויב אביהן של בנותיה, בסכום של 3,000 שקלים.

שהוסיפה כי הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד: "נטועה עמוק-עמוק בגרעינה של הזכות החוקתית לכבוד" (עוד ראו, בין רבים: בג"ץ 5578/02 רחל מנור נ' שר האוצר, פ"ד נט(1) 729 (2004); בג"ץ 4634/04 רופאים לזכויות אדם נ' השר לבטחון פנים, פ"ד סב(1) 762 (2007); בג"ץ 7245/10 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' משרד הרווחה [פורסם בנבו, 2013); שרון אברהם-ויס ואבישי בניש, "הסיפור על בג"ץ הקיום בכבוד: כבוד האדם אינו נעצר על מפתנו של האדם החי בעוני", מעשי משפט י' 155 (2019, להלן: אברהם-ויס ובניש, בג"ץ הקיום בכבוד), וכן: אהרן ברק, כבוד האדם: הזכות החוקתית ובנותיה, כרך ב', 547 ואילך (2014); להלן: ברק, כבוד האדם).

עוד ראו את פסק דינו של בית המשפט החוקתי הפדראלי בגרמניה שהתייחס לחובות המוטלות על המחוקק בעת קביעת "מינימום של קיום אנושי בכבוד", תוך פסילת חקיקה שחרגה מכך: 1 BvL 1/09 (9.2.10).

" כך גם ח"כ מירב בן ארי: "אלה האוכלוסיות הכי מוחלשות במדינה שמקבלות קצבת הבטחת הכנסה ומנסות לקבל סיוע. כמה אמהות חד הוריות באו אלי ואמרו לי שהן הולכות לביטוח לאומי, הפקידה בביטוח הלאומי ביושרה שלה עוברת על החוק ואומרת להן שלא יאמרו לה שהאימא עוזרת להן. אתה מבין לאיזה מצב הגענו? אומרת לה הפקידה ביושרה ובנגוד לחוק: אל תספרי לי שאימא שלך תממן את הצהרון של הילד. אתה מבין? שהכסף לא יגיע לחשבון הבנק אלא הסבתא תממן את הצהרון. אבל לא כל פקידה כמובן תעבור על החוק. פקידות אליהן באות אמהות – אני מתייחסת, ברשותכם, לאמהות כי זה התחום שלי – יש פקידות שאומרות שהכסף שהאשה מקבלת מאמא שלה, שנותנת לה 4,000 שקלים לגן, אנחנו ניקח לך אותו." והוסיפה: ".... בשורה התחתונה, אנחנו פשוט נגיד לאנשים ולפקידים בביטוח הלאומי שישקרו. את תגידי לאמא שלך שתשלם את הצהרון ותשלם לרופא שיניים ותשלם לאוניברסיטה. זה מה שאתה אומר. אין שום אינטרס היום לאם חד הורית, ובאמת בנפשי הסיפור ואתה יודע את זה, לבוא לביטוח לאומי ולהגיד לו שאימא שלה נותנת לה 3,000 שקלים כל חודש כדי שהיא תרים את הראש כי יש לה ארבעה ילדים והאבא לא משלם מזונות או אפילו משלם מזונות. מה אתה עושה? היושב ראש מנסה לבוא ולומר, חבר'ה, בואו נמצא פיתרון מוסכם, זה סיוע הומניטארי. אנחנו לא מדברים כאן על אנשים שמתעשרים. אנחנו מדברים על האנשים הכי נמוכים בחברה הישראלית שזקוקים לסיוע כדי להרים את הראש. תראה מה אנחנו עוברים עם הנכים כאן. נתתי לך את הדוגמה של החד הוריות. איך תיתן לחד הוריות כסף בצד אחד ותיקח מהן מהצד השני? אין לזה שום הגיון. תמצא פיתרון. לא סתם אומר היושב ראש שהוא מנסה למצוא פיתרון אבל הוא הולך בין הטיפות. אתם חייבים להפסיק כי אנחנו יוצרים כאן תרבות של שקרים. זה מה שאנחנו עושים. אנחנו אומרים לאנשים שלא יצהירו. אם אלי מגיעה מישהי ואומרת לי שהפקידה אמרה לה לשקר, משהו לא בסדר אצלנו." היו"ר אלאלוף ציין כי כדי לקבוע תיקרה יש לקבוע קודם כמה נידרש לקיום מינימאלי בכבוד והוחלט כי הדברים ייבחנו, ולאחר מכן יתקיים דיון מסכם בוועדה.

...

על בסיס פסיקות של בית-הדין לעבודה, החלטתי – קרי, שר הרווחה חיים כץ – יחד עם הביטוח הלאומי, לעשות סוף-סוף סדר.

סוף דבר לפני סיום אביא מדברי המשורר רוני סומק, שהיטיב לבטא בשירו "קו העוני" את תחושותיו של ילד שגדל בתנאי עוני, ומתקשה לראות מעבר לקו האופק.

לפיכך, העתירה מתקבלת במלואה.