ביקורת שיפוטית על התבטאויות עורכי דין בדין המשמעתי

כללי לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן: בית הדין הארצי) בתיק בד"א 28/18 מיום 7.10.2018 (עורכי הדין אב"ד עו"ד אופיר סטרשנוב, עו"ד לירון קריגל, עו"ד אילנה לייטמן), במסגרתו נדחה עירעורו של המערערת על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב והמרכז (להלן: בית הדין המחוזי) בתיק בד"מ 56/17 מיום 8.3.2018 (עורכי הדין אב"ד עו"ד באשי שלומי, עו"ד כביר אלונה ועו"ד נתנאל עופר צבי).

בית הדין המחוזי, בהכרעת דין מנומקת ויסודית, פירט את אמירותיה והתבטאויותיה של המערערת בדיון ולאחר שבחן את תוכן האמירות על רקע נסיבות אמירתן, לרבות תחושותיה הקשות של המערערת בדיון, לאור תכליות נורמות ההיתנהגות המעוגנות בתקנות האתיקה של לישכת עורכי הדין, קבע כי לא ניתן להכשיר אמרות מסוג זה בנסיבות וכי התבטאויותיה של המערערת ללא ספק חוצות את גבול חופש הביטוי ועולות כדי פגיעה בכבוד מיקצוע עריכת הדין והתנהגות שאינה הולמת.

משכך, נפסק, כי הבקורת השיפוטית תנהג במידת ריסון רבה בהתערבותה בשקול הדעת הרחב הנתון לבתי הדין למשמעת, מטעמים אלו, ובשים לב שהערעור מובא לפני בית המשפט ב"גילגול שלישי" על פסק-דינו של בית הדין המחוזי.

בנסיבות אלו, סבורני כי יש להקפיד הקפדה יתירה על שיח מכבד בין עורכי הדין המייצגים את הצדדים משני צדי המתרס ובמיוחד בין כותלי בית המשפט, לרבות כל ערכה שיפוטית או מעין-שיפוטית, ופשיטא כלפי המותב היושב בדין ואין בתחושותיה הסובייקטיביות של המערערת כדי להצדיק היתנהגות בלתי ראויה ודומה כי הדברים ברורים.

...

כללי לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין הארצי) בתיק בד"א 28/18 מיום 7.10.2018 (עורכי הדין אב"ד עו"ד אופיר סטרשנוב, עו"ד לירון קריגל, עו"ד אילנה לייטמן), במסגרתו נדחה ערעורו של המערערת על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב והמרכז (להלן: בית הדין המחוזי) בתיק בד"מ 56/17 מיום 8.3.2018 (עורכי הדין אב"ד עו"ד באשי שלומי, עו"ד כביר אלונה ועו"ד נתנאל עופר צבי).

ככלל, "...ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרא או לקולא, יאמר את דברו" (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.2007; להלן- עניין חיים); בר"ש 4660/12 עו"ד אברהם עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין בישראל (12.7.2012); בר"ש 8042/18 פלוני נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, מחוז דרום (20.11.2018)).

בנסיבות אלו, סבורני כי יש להקפיד הקפדה יתירה על שיח מכבד בין עורכי הדין המייצגים את הצדדים משני צדי המתרס ובמיוחד בין כותלי בית המשפט, לרבות כל ערכה שיפוטית או מעין-שיפוטית, ופשיטא כלפי המותב היושב בדין ואין בתחושותיה הסובייקטיביות של המערערת כדי להצדיק התנהגות בלתי ראויה ודומה כי הדברים ברורים.

סוף דבר, לא שוכנעתי, כי נפל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותו של בית המשפט.

אשר על כן, הנני דוחה את הערעור.

בגדריו נדחו הערעורים מטעם הצדדים- עו"ד הרכבי (להלן- המערער) על הרשעתו וחומרת העונש ולשכת עורכי-הדין (להלן-המשיבה) על קולת העונש- על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב והמרכז (להלן- בית-הדין המחוזי), בתיק בד"מ 38/18, הכרעת-הדין מיום 19.9.2019 וגזר-הדין מיום 20.2.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד שושנה קוגלר, עו"ד דוד איזקסון ועו"ד אבי סלונים).

מעבר לכך, הודגש כי המערער מבקש להסתמך על אמרת אגב של בית-המשפט המחוזי אשר הטיל הוצאות על המערער בשל הדופי המוסרי שדבק במעשיו ומכל מקום, טענותיו לא הועלו לפני בית-הדין הארצי ומכאן שלא נידרש לבררן בגדרי העירעור בו עסקינן.

משכך, ונפסק להלכה, כי הבקורת השיפוטית תנהג במידת ריסון רבה בהתערבותה בשקול הדעת הרחב הנתון לבתי הדין למשמעת, מטעמים אלו, ובשים לב שהערעור מובא לפני בית המשפט ב"גילגול שלישי" על פסק-דינו של בית הדין המחוזי.

...

בנסיבות אלה, לאחר עיון ובחינה נוספת, נחה דעתי כי לא נפל פגם בקביעותיו ובמסקנותיו של בית-הדין המחוזי בעניין זה, משלא שוכנעתי כי יש בגרסת המתלונן סטייה מהותית ובולטת משורת ההיגיון והשכל הישר.

מכל מקום, ולאחר שבחנתי את הפסיקה הרלוונטית, ונתתי דעתי לנסיבותיו האישיות של המערער ולנסיבות ביצוע העבירה, שוכנעתי, כי אין בעונשו כדי להוות סטייה משמעותית ממדיניות הענישה ותכליותיה, במידה שיש בה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

אשר על כן, דין הערעור על גזר הדין, להידחות.

כך גם, "...שפת רחוב והתבטאות גסה אשר מוטחת עלי כתב, כמו במקרה דנן, כלפי לישכת עורכי הדין כולה עוד בשלב ההיתמחות כאשר המיתמחה אך מתדפק על שערי הלישכה- עלולה להיתדרדר למטר דברי בלע עת המיתמחה יכנס בשערי הלישכה- בין באולם בית המשפט ובין אם מחוצה לו" (פסקה 48; ההדגשה במקור- מ.ב.), "...עטית הגלימה מקפלת לתוכה לא רק הוד וסמכות אלא גם אחריות, ריסון ונימוס שנועדו כולם, בין היתר, לשמור על כבוד המיקצוע ומעמדו בקרב הציבור" (פסקה 49).

בית-הדין המשמעתי יושב בדין כטריבונל שפוטי ואמון על מלאכתו, יש בידו שיקול-דעת רחב וכידוע, הבקורת השיפוטית על החלטותיו מצומצמת ובית-המשפט לא ייטה ככלל להתערב בהחלטותיו ובעיקר לעניין העונש (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.2007)).

...

במכלול האמור, בגדרי התערבותה של ערכאת-הערעור, במצב המשפטי הנוהג, לא שוכנעתי כי יש בעונשו של המשיב כדי להוות סטייה משמעותית ממדיניות הענישה, כמו גם מתכליותיו של הדין המשמעתי, במידה שיש בה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

בסיכומו של עניין, במצב המשפטי הנוהג, נוכח פרשנותו הלשונית והתכלית של הוראת החוק המעגנת את הענישה המותנית, כאמור, ובגדרי הביקורת השיפוטית על החלטות ערכאת המשמעת, לא שוכנעתי כי נפל פגם בפסק-הדין ברמה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

אשר על כן, הערעור נדחה.

המשיבה ממשיכה וטוענת כי, הקף ההתערבות של ערכאת העירעור בעינייני משמעת מצומצם ביותר, במיוחד כשהמערער לא מציג נימוקים כבדי משקל שיצדיקו היתערבות; הרשעתו של המערער בבית הדין המחוזי הייתה כדין ומבוססת כדבעי על חומר הראיות שהוצג בפני בית הדין, ועל היתרשמותו מן העדים; מדובר בהתבטאויות חמורות של המערער נגד חברים למקצוע, בין כתלי בית המשפט; מדובר בגרעין הקשה של האיסור על התבטאויות בלתי הולמות, ובהגשת תביעה ללא התראה מוקדמת בנגוד לכללי האתיקה.

מדובר בערעורים בגילגול שלישי על פסיקה של בתי הדין המשמעתיים של לישכת עורכי הדין, המהוים גוף מקצועי אשר הופקד מכוח מומחיותו וסמכותו, על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין, ומשום כך נקבע בפסיקה כי הבקורת השיפוטית בעיניינם תנהג במידת רבה של ריסון, במיוחד בסוגיית הענישה.

סבורני כי הכמות והמהות של הביטויים שנאמרו ונכתבו על ידי המערער, מוציאות אותם מכל אמת מידה של "דרך ארץ". מקובלת עליי בעיניין זה עמדתם של בית הדין המחוזי ודעת הרוב של בית הדין הארצי שלפיה, לא היה מקום לשימוש בביטויים אלה, וכי ביטויים אלה לא היו נחוצים לשם הגנה על עמדת המערער וזכויותיו; הגנה כזו ניתן היה להשיג תוך שימוש בלשון מאופקת; ביקורת מאופקת ומנומסת הנה חובה המוטלת על עורך הדין והיא אף מיטיבה להעביר את המסר.

...

לאחר הגשת התביעה הגיש המתלונן באמצעות ב"כ עו"ד חוה קליין (להלן: "עו"ד קליין"), בקשה בכתב לסילוק התביעה, ובית המשפט נעתר לבקשה.

בעייננו, בשים לב למהות וכמות ההתבטאויות של המערער ולעברו המשמעתי הרלוונטי, סבורני כי העונש שנגזר עליו נמצא על הצד המקל, ואין הצדקה להתערב בו. סוף דבר.

הערעור נדחה.

בא כוח המשיבה התנגד למתן היתר להמשיך לעסוק בתיקים קיימים במהלך ההשעיה, אולם, לא התנגד לדחיית תחילת ההשעיה במספר חודשים על מנת לאפשר למשיב לקיים דיונים הקבועים לו. בנסיבות העניין, אני מחליט כי ההשעיה תחל ביום 21.07.2021, ובכך יתאפשר למשיב לקיים את הדיונים הקבועים לו בבתי המשפט לפני הפגרה.

בכתב הקובלנה שהוגש ב-בד"מ 43/18 (להלן: "הקובלנה הראשונה") נטען כי המשיב, עורך דין וחבר לישכת עורכי הדין, ייצג צד בהליך שהתנהל בבית הדין הרבני האיזורי בירושלים; במהלך דיון שהתקיים ביום 25.1.2017 בבית הדין הרבני, התבטא המערער בצורה לא נאותה וחסרת כבוד כלפי בית הדין, הפר את הסדר, הרים קולו על הדיינים, ולא אפשר את מהלכו התקין של הדיון.

מדובר בעירעור בגילגול שלישי על פסיקת בתי הדין המשמעתיים של לישכת עורכי הדין, המהוים גוף מקצועי, אשר הופקד מכוח מומחיותו וסמכותו על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין; ומשום כך נקבע בפסיקה כי הבקורת השיפוטית בעיניינם תנהג במידת רבה של ריסון במיוחד בסוגיית הענישה.

...

נקבע כי: "...ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרא או לקולא, יאמר את דברו" (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים [פורסם בנבו] (8.7.2007; להלן: "עניין חיים"; ברש 3490/16 שקד נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין (23.5.2016)).

עם זאת, בנסיבות המקרה, בשים לב להתרשמות בית הדין המחוזי מהעדויות שנשמעו בפניו, בכל הנוגע לנסיבות שאפפו את הדיון ורישום הפרוטוקול בבית הדין הרבני, ובעצם הדברים המופיעים בפרוטוקול, שניתן לומר כי הם נמצאים ברף חומרה נמוך במידה רבה לעומת הדברים המופיעים בקובלנה השנייה שבה הורשע המשיב, ובשים לב להרשעת המשיב בקובלנה השנייה והעונש שהוטל עליו בסופו של יום, סבורני כי אין מקום להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי, שבחר אף הוא לא להתערב בפסיקת בית הדין המחוזי.

סוף דבר: הערעור נדחה.