ביטול שעבוד אצל רשם החברות לגבי תגמולי ביטוח

סממן רלוואנטי נוסף לכך שמדובר בעסקת הלוואה, לדברי בית המשפט המחוזי, הוא היתחייבותה של החברה בסעיף 2 לנספח לבטח את כל החובות של הלקוחות בביטוח אשראי אצל "החברה הישראלית לביטוח אשראי בע"מ" (להלן: הבסס"ח), ולהמחות את זכויותיה לפי פוליסת הביטוח לקופאס, תוך שהחברה היא שנושאת בתשלומי הפרמיה.

בשלב השני, וככל שמסקנתנו תהיה כי ההסכם יוצר המחאה על דרך השיעבוד, אזי המערערת תיחשב נושה של החברה ולא בעלים של התקבולים; במקרה כזה, מתעוררת השאלה האם חלה על המערערת החובה לרשום את ההמחאה בפנקסי החברה ברשם החברות (שאלה עליה השיב בית המשפט המחוזי בחיוב).

סעיף 178(א) לפקודת החברות קובע כי בהעדר רישום אצל רשם החברות בדרך ובמועד הקבועים בסעיף 179 לפקודת החברות, שיעבוד שיצרה חברה יהיה בטל כלפי המפרק וכל נושה של החברה.

השאלה המתעוררת במקרה דנן היא, מה תוקפו של שיעבוד, שנירשם באיחור (לאחר 21 הימים הקבועים בסעיף 179 לפקודת החברות), לפני תחילת הליך הפרוק, אולם לאחר שהחלו הליכי הקפאת הליכים של החברה? במלים אחרות, האם הראציונלים שהובילו את בית המשפט לקבוע, בעיניין רגיס, כי לשיעבוד שנירשם באיחור ולאחר שהחל הליך הפרוק אין תוקף כלפי המפרק ונושי החברה, חלים גם במצב של הקפאת הליכים.

...

בבית המשפט המחוזי התקיים דיון שבעקבותיו ניתנה החלטה, מיום 22.6.2014 (סגן הנשיאה, כתוארו אז, השופט א' אורנשטיין), בה נדחה ערעורה של קופאס על הכרעת המנהלים המיוחדים.

סיכומו של דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל ראשיו, ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבים כדלקמן: לטובת קופת הפירוק – סך של 25,000 ש"ח; לטובת בנק הפועלים, בנק לאומי, בנק מזרחי טפחות – סך של 15,000 ש"ח לכל אחד; לטובת הכנ"ר – סך של 10,000 ש"ח; לטובת הבנק הבינלאומי – סך של 5,000 ש"ח. (בדימ') השופט נ' סולברג: אני מסכים.

לשיטתי – המסקנה כי יש לסווג את ההסדר שנעשה ונהג כאן כ"עיסקת המחאה על דרך השעבוד" ולא כ"עסקת מכר" אכן מתחייבת מהוראות החוק הרלבנטיות, שאליהן אפנה להלן: א) סעיף 1(ב) לחוק המחאות חיובים, תשכ"ט-1969 מורה כך: "המחאה יכול שתהיה לגבי הזכות כולה, או מקצתה ויכול שתהיה מותנית, או על דרך של שעבוד". ב) סעיף 2 (ב) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 קובע כהאי לישנא: "הוראות חוק זה יחולו על כל עיסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב יהא כינויה של העיסקה אשר יהא". לפיכך ניתוחו של חברי, השופט י' דנציגר, בהקשר האמור לנוכח אמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין זה והאבחנות שהוצעו על ידו – מקובלות עלי.

בניגוד לעמדת חברי שבחר שלא לדון בספקות שעלו לגבי עצם העיסקה ופרטיה – אני סבור כי התהיות שהציב בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט איתן אורנשטיין (כתוארו אז)) באשר לאותנטיות ולמהימנות של מסמכי ההמחאה היו במקומן.

במסגרת החלטתי האמורה מיום 14.4.14, נעתרתי חלקית לבקשת המשיב, וניתן צו עיקול זמני, על כספים השייכים למבקש 2 והנמצאים אצל המחזיקים אשר פורטו בגוף הבקשה וזאת עד לסכום של 50,462 ₪.

המבקש היסס כאשר נישאל על גובה חובותיו ובתחילה לא ידע להעריך את גובה החובות, לא ידע כמה תיקים מתנהלים נגדו בהוצל"פ, וגם כאשר נישאל אודות פעילותה של מכבסת מוסלם בע"מ, אשר בבעלותו, טען בתחילה כי החברה סגורה, ולשאלת ב"כ המשיב האם יש לו על כך אישור מירשם החברות, השיב המבקש: "אני צריך לבדוק, אין לי אישור, אני לא יודע אם החברה רשומה, אבל היא לא פעילה. מנהל החשבונות היה צריך לדאוג לזה" (עמ' 15 שורות 1-2).

כאשר נישאל המבקש האם הציוד הנמצא במכבסה משועבד לבנק, השיב: "לא לבנק, אבל יש חלק שאני עוד משלם עליו, שאני משועבד עליו תמורת הצ'קים שנתתי עד שאסיים את התשלומים" (עמ' 16 שורות 24-25), כאשר לדבריו יסיים לשלם עבור הציוד תוך שנה או שנה וחצי, והתשלום החודשי הנו 10,000 ₪ לחודש (עמ' 16 שורות 27-27, עמ' 17 שורה 1).

אולם, מעבר לעובדה כי המבקש לא הציג את תלושי השכר של המשיב ואת האישור על ביצוע תשלום המשכורות בפועל, הרי שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם רשומי המוסד לביטוח לאומי אשר מעידים כי המבקש הפסיק לדיווח על המשיב כעובד מחודש נובמבר 2013 ועד לתום תקופת עבודתו (נספח 6 לבקשה להטלת העיקול).

המבקש אינו מכחיש את זכאותו של המשיב לשכר עבודה בגין חודשים פברואר ומרץ 2014, ואף הודיע כי הוא מעוניין להפקיד בקופת בית הדין סך של 9,375 ₪ בגין תקופה זו. בכל הנוגע לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, טען המשיב בבקשת העיקול כי עבד במתכונת עבודה קבועה בת 10 שעות ליום ואף יותר, בהיתחשב בכך כי נידרש לבצע איסוף או חלוקת כבסים באתרים המרוחקים מסביבת נצרת עילית.

לאחר שמיעת העדויות במסגרת הדיון בבקשת ביטול העיקול, אני סבורה כי קיימות ראיות לכאורה ביחס לרכיבי תביעה המסתכמים בסך של 136,873 ₪, כאשר הפער נובע בעיקר מכך כי קיימות ראיות לכאורה לגבי רכיב התוספת עבור עבודה בשעות נוספות, רכיב אשר לא נילקח בחשבון במועד מתן צו העיקול אולם כעת קיימות ראיות לכאורה לעילת תביעה טובה בהקשר זה. לפיכך, אני סבורה כי השארת צו העיקול על כנו, מבלי לצמצם את הקפו, משקפת באופן מידתי את מאזן הנוחות בין הצדדים, בהיתחשב בכך כי כיום קיימות לדעתי ראיות לכאורה לעילות תביעה בסכומים גבוהים יותר באופן משמעותי מסכום העיקול.

בתגובתו לבקשת ביטול העיקול, טען המשיב כי ההגבלות אשר הוטלו על המבקש, במסגרת הכרזת רשם ההוצל"פ כי הוא חייב מוגבל באמצעים, נועדו להגן עליו מפני הנושים במסגרת תיקי ההוצאה לפועל שניפתחו נגדו, אך לא כנגד כולי עלמא, להבדיל מפושט רגל בהליכי פשיטת רגל או פירוק.

...

אני סבורה כי אין להניח בשלב זה כי כאשר יינתן פסק דין לטובת המשיב, ככל שיינתן, והעיקול הזמני עדיין יהיה על כנו, בהכרח ימצא עצמו המשיב מול הליך איחוד תיקים בהוצאה לפועל.

סיכום נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לביטול העיקול נדחית.

לאור התוצאה אליה הגעתי, כאשר מחד צו העיקול נותר על כנו והבקשה נדחית ומאידך מצבו הכלכלי של המבקש אינו פשוט, יישאו המבקשים בהוצאות המשיב בסך 1,500 ₪ אשר ישולם בתוך 30 ימים מיום מתן ההחלטה, וזאת ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

על כן, בטרם אדרש לטענותיהם המשפטיות של הצדדים, יש ליתן רקע עובדתי על אודות המשאית המדוברת.

עוד הוסכם בהסכם השכירות כי בטוחי המשאית (חובה, צד שלישי ומקיף) יעשו על ידי ח.מ.י ויהיו על שם מינסק עם סעיף שעבוד לטובת בנק דיסקונט.

הנתבעת מצביעה על כך כי כל עלויות הטיפולים והתיקונים של המשאית שולמו על ידי אמקה; הנפגע מסר בהודעתו במישטרה כי הרכב שייך לאמקה (וגם בעדותו בבית המשפט חזר על כך); בעליה של ח.מ.י הם אותם הבעלים של אמקה (לדוחות רשם החברות של ח.מ.י ואמקה ראו נספחים ט' ו – יא לתיק מוצגי התובע); כמו כן, המשאית היתה בשימושה של אמקה וכל העבודות שבוצעו על ידי הנפגע באמצעות המשאית היו עבורה.

הוסף לכך כי תעודת ביטוח החובה היא על שם מינסק, והיא גם מי שקבלה גם את תגמולי הביטוח בגין ניזקי הרכוש שנגרמו למשאית בתאונה קודמת, אזי המסקנה היא כי הבעלות – לא רק הפורמלית אלא גם זו המהותית - נותרה אצל מינסק ולא עברה, לא לידי ח.מ.י, לא לידי אמקה.

בסעיף 16 הוזכר כי קיים הסכם שכזה, שלשיטת התובע בוטל ואינו חל על התאונה, אך ככל שתתקבל טענת הנתבעת כי ההסכם חל – אזי יש לילך לפי הוראותיו, לרבות הריבית ההסכמית הנקובה בו. הדברים לא היו איפוא בבחינת הפתעה לנתבעת, והיה לה ברור כי לו תיתקבל טענתה שלה עצמה בכתב הגנתה המקורי לתחולת ההסכם רב השנים (ראו סעיפים 1(י-יא) ו - 15) לכתב ההגנה המקורי), הריבית - זו ההסכמית - היא זו שתחול, ומיום הדרישה של התובע כלפיה (למכתב הדרישה מיום 27.5.08 ראו נספח ב' לתיק מוצגי התובע).

...

הנתבעת טוענת כי אמקה נכנסת לנעלי ח.מ.י., אך אין בידי לקבל טענה זו. לדברי אוחיון (אחד מבעליה של ח.מ.י ושל אמקה) שהעיד לפניי, אזי בחודשים הראשונים לאחר ההסכם, המשאית היתה מושבתת.

סכום הפיצוי עומד על 437,152 ₪ (55% מהסכום ששילם וישלם התובע נכון לתאריך 27.5.08).

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סכום של 437,152 ₪ נושא ריבית הסכמית כמפורט בסעיף 6 להסכם רב השנים, מיום הדרישה (27.5.08) ועד לתשלום בפועל (להלן: "סכום החיוב").

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ה"פ 45227-05-13 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מזוז גרופ בע"מ ואח' תיק חצוני: בפני כב' השופטת אילה גזית המבקשת איילון חברה לביטוח בע"מ הטוענים 1.מזוז גרופ בע"מ 2.גמא ניהול וסליקה בע"מ 3.דור אלון אנרגיה בישראל בע"מ 4.אל רם גנרטורים בע"מ 5.אלכס דנילוב 6.הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בעמ 7.בנק לאומי לישראל בע"מ 9.מס ערך מוסף- פתח תקווה פסק דין

על-פי הבקשה, המבקשת ביטחה את הטוענת 1, מזוז גרופ בע"מ (להלן: "החייבת"), בפוליסת ביטוח, ולאחר שהחייבת דיווחה על ארוע בטוחי שאירע לה ביום 4.3.12, עלה כי הטוענת 1 זכאית לקבל מהמבקשת תגמולי ביטוח בסך של 176,062 ₪.

הטוען 8 הגיש סיכומיו וטוען, כי על המבקשת לחלק את הכספים המצויים ברשותה באופן יחסי לגובה החובות של החייבת, כלפי כל אחד מהטוענים 2-8, מאחר שהמחאת הזכות שניתנה לטובת הטוענת 2 היא המחאת זכות על דרך שיעבוד אשר חלות עליה הוראות סעיף 4 לחוק המישכון, התשכ"ז – 1967, והוראות תקנות החברות (סדרי רישום של המחאות זכות), התש"ל – 1970, המחייבות את רישומה אצל רשם המשכונות ואצל רשם החברות, בכדי שזו תקבל תוקף כלפי כולי עלמא.

אין חולק, כי הטוען היחיד שהטיל עיקולים אצל המבקשת אשר קדמו בזמן להמחאת הזכות שניתנה לטובת הטוענת 2 על-ידי החייבת הוא הטוען 5, מכאן עולה השאלה האם זכותו של הטוען 5 גוברת מכוח העיקולים הקודמים על זכותה של הטוענת 2? הטוען 5 טוען, כי תשובת המבקשת לעיקולים שהטיל הייתה, כי "אין יתרות", אולם לטענתו, אין בכך כדי לבטל את העיקולים, שכן באותה העת התבררה תביעת החוב של החייבת אצל המבקשת, והעיקולים תפסו רטרואקטיבי, ולכן העיקולים עומדים בעינם, אף אם האישור לתביעה היתקבל מאוחר יותר, ובחלוף 3 חודשים.

מלכתחילה ייאמר, כי בית המשפט העליון בפסק הדין ע"א 9955/09 עו"ד אלי יוגב נ' ששון יוסף (פורסם בנבו), עמד על כך, כי בספרות המשפטית קיימת אי-הסכמה נרחבת בנוגע למהות "ההמחאה על דרך השיעבוד", והובעו דיעות שונות בעיניין.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בהודעות הפרטים על נספחיהם, ובסיכומי הצדדים, אני קובעת, כי על המבקשת להעביר את הכספים נשוא הבקשה לטוענים 8,7,5,4,2 באופן יחסי לגובה החוב הפסוק לכל אחד מהם.

לאור האמור לעיל, אין מנוס מן המסקנה, כי העיקולים הקודמים שהוטלו על-ידי הטוען 5 אינם גוברים על המחאת הזכות שניתנה לטובת הטוענת 2, ועל-כן זכותו של הטוען 5 לכספי החייבת המצויים בידי המבקשת אינה גוברת על זכותה של הטוענת 2, אלא זכותו של טוען 5, ככל נושה אחר של החייבת, מכוח העיקולים הנוספים והמאוחרים שהטיל.

לאור כל האמור לעיל, המסקנה שעולה היא, כי במקרה דנן, המחאת זכות שניתנה לטובת הטוענת 2 היא המחאת זכות על דרך של שיעבוד, ובהתאם לסעיף 4 לחוק המשכון היא טעונה רישום.

נטען כי מתדפיס רשם החברות בלבד לא ניתן ללמוד דבר באופן ממשי על מצבה הנוכחי הנטען של החברה שכן אי תשלום אגרה שנתית לרשם אינו דבר נדיר כלל אצל רבות מהחברות ואף רשומם של שעבודים כאלה או אחרים ברשם החברות אינו מעיד כשלעצמו על מאום.

נטען כי השיעבוד ברשם החברות על הרכב נשוא התביעה ותגמולי הביטוח בגינו בוטל והודעה מתאימה נימסרה על ידי ב"כ המשיבה למבקשת עוד בטרם הוגשה הבר"ע. כן נטען כי למבקשת עצמה יש שיעבוד ספציפי שנירשם ברשם החברות רק לאחרונה על תיק ני"ע שלה.

בעניינינו, כאמור, לאור המסמך שהציגה המבקשת ולאור העובדה שמדובר במשיבה שהנה חברה בע"מ שמנהלה ובעליה היחיד נפטר, קיים חשש, גם אם לא "חשש כבד" כי ייתכן שהמשיבה לא תוכל להשיב את המצב לקדמותו, אם יעברו הכספים לידי המשיבה.

...

עם זאת, מאחר שמדובר בביצועו של פסק דין הקובע חיוב כספי ולאור ההלכות המובאות לעיל, סבורני כי האיזון המתאים בין זכויות הצדדים מצדיק השארת סכום פסק הדין שהופקד על ידי המבקשת בקופת בית המשפט, וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על ידה, זאת מבלי לקבוע מסמרות לעניין סיכויי הערעור, אשר מופנה גם נגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שקבע בימ"ש קמא בפסק דינו ואשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם.

יש להניח כי שמיעת הערעור וההכרעה בו לא תארך זמן רב. גם מטעם זה סבור אני כי האיזון הנכון במקרה זה מצדיק את התוצאה אליה הגעתי לפיה יישאר כל הסכום שנפסק מופקד בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור.

בנסיבות אלה, כמפורט לעיל, דין הבקשה למתן רשות לערער להידחות בכפוף לכך שסכום הפיצוי שפסק בית משפט קמא לטובת המשיב, ושהופקד על ידי המבקשת בקופת בית המשפט, יישאר כפיקדון וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על ידי המבקשת.