(ג) (1) הוראות סעיף זה יחולו גם על ביצועה של משכנתה, או מימוש של מישכון;
(2) על אף האמור בפיסקה (1), פורש בשטר המשכנתה או בהסכם המישכון שהסידור החלוף שיועמד לרשות החייב יהיה בהתאם להוראות סעיף קטן זה ולא בהתאם להוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב), והוסברה לחייב משמעות הדבר בשפה ברורה המובנת לו, יחולו לעניין העמדת הסידור החלוף הוראות אלה:
(א) שווי הסידור החלוף יהיה בסכום המאפשר לחייב לשכור דירת מגורים באיזור מגוריו התואמת את צורכי החייב ובני משפחתו הגרים עמו למשך תקופה שלא תעלה על 18 חודשים; ואולם רשם ההוצאה לפועל רשאי להעמיד לרשות החייב ובני משפחתו הגרים עמו סידור חלוף לתקופה ארוכה מהתקופה האמורה אם סבר שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת;
(ב) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לקבוע הוראות לעניין סעיף קטן זה, ובין השאר, לעניין התאמתה של דירת מגורים לצורכי החייב ובני משפחתו הגרים עמו ולעניין הדרך והמועד לבצוע התשלומים בעבור הסידור החלוף.
הלכה זו, שכאמור נקבעה לפני תיקון 29 לחוק ההוצל"פ בשנת 2008, הביאה לשינוי במעשה החקיקה, בכך שבוטלה האפשרות שהיתה קבועה קודם לתיקון בסעיף 38(ג) לחוק ההוצל"פ להתנות באופן גורף על זכויות החייב ובני משפחתו לפי סעיף 38 לחוק ההוצל"פ, תוך קביעת "קוגנטיות חלקית". זאת בהכרה באפשרות להתנות על הקף הסידור החלוף, בתנאי שהויתור עומד בתנאי הקבוע בסעיף 38(ג)(2) לפיו משמעות הוויתור "הובהרה לחייב בשפה ברורה המובנת לו", ובמקרה כזה ה"סידור החלוף" המינימלי, שביחס אליו למעשה לא קיימת עוד אפשרות להתנייה, יעמוד על המפורט בסעיף 38(ג)(2) הנ"ל. (ראה: ע"א 9120/09 בנק לאומי למשכנתאות נ' פלקסר (15.9.11)(להלן: "פרשת פלקסר").
לסיכום
תביעת המבקשת למתן סעד הצהרתי לפיו הסכם הפשרה בטל מחמת פגמים בכריתתו נדחית, אולם זאת בכפוף לקביעתי כי אין בהסכם הפשרה ויתור על המבקשת על זכויותיה לפי סעיף 38 לחוק ההוצל"פ.
נוכח תוצאה זו והתרשמותי, בעיקר נוכח האמור בסעיף 10 לסיכומים המשלימים של המשיבים המשלימים כי אילו מיקדה המבקשת את טענותיה, מלכתחילה, בתחולת סעיף 38 לחוק ההוצל"פ יתכן וניתן היה לייתר הליך זה, אני מחייבת את המבקשת בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪.
...
בניגוד לטענת המבקשת אני סבורה כי אכן היה שיהוי בהגשת התביעה או בנקיטת צעד כלשהו ביחס לטענותיה להיות ההסכם מקפח אותה, והסברה לכך שנדרש לה זמן עד שאזרה את הכוחות לנקוט בהליך כלשהו (עמ' 3 שורות 1-3) אינם נימוק משכנע ולכך התיחסתי גם בהקשר של העדר זמן סביר בין מועד גילוי עילת הביטול ועד להגשת התביעה.
אלא שגם בכך אין כדי להביא לסילוק התובענה על הסף מחמת התנהגות שלא בתום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, נקבע בפסיקה כי על דרך הכלל:
"לא יסרב בית-המשפט להידרש להליך שהוגש בפניו מן הטעם של שימוש לרעה בהליכי משפט, ויעדיף מתן סעדים אחרים...רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, כגון ניצול לרעה בוטה של ההליך השיפוטי, זלזול חמור בהליכי המשפט או ניסיון זדוני להכשלתם, עשוי בית המשפט לבוא למסקנה כי יש לסלק על הסף את ההליך שהוגש בפניו וזאת בגין חוסר תום-לב קיצוני של בעל-הדין שהגישו" (בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' משה שנפ, 15.1.2007).
לסיכום
תביעת המבקשת למתן סעד הצהרתי לפיו הסכם הפשרה בטל מחמת פגמים בכריתתו נדחית, אולם זאת בכפוף לקביעתי כי אין בהסכם הפשרה ויתור על המבקשת על זכויותיה לפי סעיף 38 לחוק ההוצל"פ.
נוכח תוצאה זו והתרשמותי, בעיקר נוכח האמור בסעיף 10 לסיכומים המשלימים של המשיבים המשלימים כי אילו מיקדה המבקשת את טענותיה, מלכתחילה, בתחולת סעיף 38 לחוק ההוצל"פ יתכן וניתן היה לייתר הליך זה, אני מחייבת את המבקשת בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪.