ביטול שומה לפי מיטב השפיטה והחזרת העניין לשלב ההשגה

כן חוזרת המערערת על טענתה כי המשיב מנוע מלטעון שמקום מושבה הוא בישראל, לאחר שבשנת המס 1999 חייב אותה במס כתושבת בלגיה ולא השיב לה את סכומי המס ששילמה.

היות שבעניינה של המערערת, בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי המייצג ניכנס למערכת השע"מ ומצא שם את השומה ששודרה בטרם חלף המועד הקובע, הרי שאין עוד אי ודאות מצד הנישום בדבר משלוח השומה ואין עילה לביטול השומה, אף אם השומה עצמה נשלחה באיחור.

ראשית, איני סבור כי קיים חשש שהתרת העלאתה של טענת ההתיישנות תיפגע בתוקפו של הליך ההשגה ותביא צדדים "לשמור בקנה" טענות לשלב העירעור, או כי תפגע בסופיות הדיון וביעילות הדיונית.

למעשה, פסקי הדין בעיניין דור און ונאמן משלימים זה את זה, ומהם אנו למדים כי המשתנה היחיד לפיו ייקבע המועד בו נקטע מירוץ ההתיישנות להפעלת סמכותו של פקיד השומה להוציא שומה לפי מיטב שפיטתו או להכריע בהשגה, הוא המועד בו הפעיל פקיד השומה את סמכותו, ללא קשר לידיעת הנישום על הפעלת הסמכות.

נוכח העובדה שהשומה לפי מיטב השפיטה הוצאה לאחר יום 23.5.2004, הרי שבהתאם לדנ"א איקאפוד, חלה על ענייננו הילכת סמי, ולכאורה דין השומה שהוצאה בטלות מחמת הוצאתה באיחור.

...

על כן, סבורני כי גם במצב בו קיימת ידיעה בפועל של הנישום בדבר תוכן ההחלטה לגביו ונימוקיה במסגרת המועד הקובע, אין בכך לסייע למשיב כאשר זה שולח שומה באיחור ממועד זה. יתרה מכך, פקיד השומה הוא אף מונע הנזק היעיל ביותר.

יפים לענייננו דבריה של הנשיאה (כתוארה כיום) מ' נאור בדנ"א איקאפוד (בפסקה 2 לפסק דינה): "המדינה טוענת בפנינו כי החלת הפסיקה החדשה על תיקים תלויים ועומדים תגרום לקופת האוצר נזק. ואולם, האמצעים שהיה על פקיד שומה לנקוט כדי למנוע את "הנזק" הם כה פשוטים עד כי לדעתי אין מנוס מהמסקנה כי התנהלותו של פקיד שומה אינה סבירה ויש לראותו כמי שנטל על עצמו את הסיכון הכרוך בשינוי ההלכה.

מן הטעמים שבוארו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

עיקר תשומת ליבו של המשיב הופנתה איפוא לבקשת הסילוק, ולא לתשובה להמרצה, אולם תוך כדי בקשת הסילוק, השיב בתמצית אף לעיקרי הטענות שבהמרצת הפתיחה.

גם אם המשיב היה חורג מהנחיית סביון, הרי שהדבר לא היה מוביל לביטול השומה שהוצאה, שכן בפסיקה נקבע כלל "הבטלות היחסית". בהתאם לכלל זה אף במקרה בו הפר גוף מינהלי הנחיה שקבע, יש לבחון האם ניתן לרפא את הפגם שנוצר באמצעים פחות דראסטיים מאשר ביטול הפעולה המנהלית.

אם בחר פקיד השומה באפשרות השנייה הנזכרת לעיל – להוציא שומה לפי מיטב השפיטה, הרי שבהתאם להוראות סעיף 150(א) לפקודה, שמורה לנישום הזכות להגיש השגה: "היה אדם חולק על השומה, רשאי הוא לבקש מאת פקיד השומה, בהודעת השגה, בכתב, לחזור ולעין ולשנות את השומה; בקשה כאמור תפרש בדיוק את הנימוקים להשגה על השומה ותוגש תוך שלושים יום מיום המצאת הודעת השומה. ... ." ההשגה כוללת איפוא בקשה מנומקת, לחזור ולעיין ולשנות את השומה שהוציא המשיב בשלב א'.

שומת שלב ב' – שומה בצו: לאחר שהוגשה לפקיד השומה ההשגה, ממשיך הוא בהליכי הבקורת השומתית - וכפי שקובע סעיף 151 לפקודה: "משקיבל פקיד השומה את הודעת ההשגה האמורה בסעיף 150, רשאי הוא לידרוש מן המשיב למסור לו כל הפרטים הנראים לפקיד השומה דרושים לענין הכנסתו של נישום ולהגיש לו כל הפנקסים או תעודות אחרות שבמשמורתו או ברשותו והנוגעים לאותה הכנסה, ורשאי הוא להזמין כל אדם היכול, לפי דעתו, להעיד בענין השומה שיתייצב לפניו ולחקור אותו ... ." במסגרת שלב ב' נערכים דיוני שומה עם הנישום, במסגרתם מתבררות הטענות שהעלה בהשגה וכן תשובותיו לבדיקות שעורך פקיד השומה.

יתירה מזו, עשויה להשמע הטענה כי בחינה שכזו נידרשת, שכן הטענות שבפי המבקש מתייחסות לשלב א' של הליכי השומה, ולכן ראוי לבודד פרק זמן זה ולבוחנו כבר כעת, לפני שעובדותיו מיטשטשות עם שיארע בשלב הדיון בהשגה.

...

בהתאם להליכים אלה שנקבעו בפקודה, זמנו של ערעור לבית המשפט הוא רק אחרי סיומו של שלב ב' של דיוני השומה – לאחר שנדונה ונדחית השגה שהגיש נישום, והערעור נעשה בפני בית המשפט המיועד לכך ולא במסגרת תביעה אזרחית רגילה.

משהגעתי למסקנה זו, איני נדרש לטענות שהעלה המשיב בדבר אי התאמת התביעה להליך של המרצת פתיחה.

אלא שאין דרכו של בית משפט לתת יותר ממה שצד ביקש, ומשכך שעה שבקשתו של המשיב בהתאם להבהרתו האחרונה היא למחיקה על הסף ולא לדחייה – הרי שמשמצאתי כי יש להיעתר לבקשה – כך אורה.

סוף דבר בקשת המשיב מתקבלת ואני מורה על מחיקת המרצת הפתיחה.

העותרת מוסיפה וטוענת, כי במסגרת דרישת התשלום החדשה שהתקבלה בחודש יולי 2012 חויבה היא בשומה מוגדלת אשר כללה, ביחס לתחנות הטרנספורמציה, תוספת שטח של 400 מ"ר בסווג "תחנות טראנספורמציה" וביחס לאתר קיסריה תוספת שטח של 20,000 מ"ר. נטען כי תוספת שטחים אלו נעשתה "בהערכה בלבד", בלא שצורפו מדידות לשומה, בלא שיצוין בשומה היכן מצוי השטח שהתווסף ובלא שניתן כל הסבר מנימלי לתוספת שטח זו. עניין זה מקשה על הנישום להתייחס אליהן ולהשיג עליהן, ככל שיחפוץ בכך.

לאור המפורט, מבקשת העותרת, לקבל את העתירה ולהורות כדלקמן: להצהיר על ביטול שומות הארנונה שהושתו עליה בשנים 2012 ו-2013 בגין הנכסים שבמחלוקת; לקבוע כי הסכמי הפשרה שחתמה המשיבה בשנת 2004 ובשנת 2005 ביחס לחיובי הארנונה תקפים ומחייבים, ויש לחייב את העותרת על פיהם; להצהיר כי עצם הוצאת השומות החדשות מהוה הפרה של הערייה את הסכמי הפשרה; להצהיר על אי חוקיות הסיווגים והתעריפים על פיהם חויבה העותרת בארנונה בשומות החדשות, וכן באופן מפורש הסווג והתעריף "קרקע תפוסה למטרת עסק ולכל צורך אחר", קרקע תפוסה לתעשייה ולמלאכה ו-"תחנת טראנספורמציה" נוכח היותם לוקים בחריגות בוטות מחוקי ההקפאה; להצהיר על בטלות החיוב שהושת על העותרת על פי השומות החדשות נוכח חוסר הסבירות הקיצוני הדבק בהם; להורות לעירייה לתקן שומות הארנונה שהוצאו בעבר לנכסים שבמחלוקת, החל משנת 2005, באופן שיתאמו התעריפים והסיווגים החוקיים ולהשיב לעותרת סכומי ארנונה ששולמו על ידה ביתר במהלך השנים החל משנת 2005 בצרוף הצמדה וריבית כדין; להצהיר כי שומת הארנונה שהושתה על העותרת ביולי 2012 חסרת כל תוקף ויש לבטלה, בין היתר מפאת היותה שומה "לפי הערכה", שומה סתומה וחסרת פירוט מנימלי; להצהיר כי שומות הארנונה שהושתה על העותרת ביולי 2012 וב-13.05.13 בגין התקופה שהחל מראשית אותה שנת מס, מהוים חיוב רטרואקטיבי פסול ובלתי חוקי, ולפי כך דינם להתבטל.

אשר לטענת העותרת ביחס לביטול השומה שהוצאה לפי מיטב השפיטה המשיבה מוסיפה וטוענת, כי הואיל ועד לחודש יולי 2012 לא העבירה העותרת אישור כניסה לבצוע המדידה, חרף פניות המשיבה בעיניין, הוציאה הערייה ביום 10.07.12, בהתאם לסעיף 287 לפקודת העיריות, את שומת הארנונה המשלימה ללא ביצוע מדידה עדכנית אשר גילמה תוספת חיוב של 8.5 מיליון ₪, אך לאחר ביצוע המדידה התברר לעירייה כי תוספת חיוב הארנונה אמורה לעמוד על סך של 5.8 מליון ₪, ושומת הארנונה לשנת 2013 תוקנה בהתאם.

עם זאת, ולאור חילוקי הדיעות שנותרו בין הצדדים בכל הנוגע לטעויות בסווג הנכסים שבמחלוקת ובגודל השטחים שבחזקת העותרת, דבר שיש בו כשלעצמו כדי להצדיק שינוי השומה, סבורני, כי יש מקום לבטל שומות הארנונה המשלימות מיום 23.07.12 ומיום 13.02.13 עד להכרעת מנהל הארנונה בהשגה שהגישה העותרת במקביל לעתירה זו. ככל שיהיה צורך בתיקון השומות לשנים 2012 ו-2013 תפעל המשיבה בהתאם.

אם נסתרת החזקה, כי אז יש לעבור לשלב השני ולבחון אם החיוב הרטרואקטיבי עומד במבחנים שנקבעו לבחינת שיקול הדעת המינהלי, ובראשם מבחן הסבירות.

...

העתירה בתמצית: עניינה של עתירה זו בשתי דרישות חיוב משלימות לתשלום ארנונה לשנים 2012 ו-2013, בגין תחנות הטרנספורמציה ותחנת המיתוג וטרובינת הגז קיסריה המצויות בתחום שיפוטה של המשיבה (להלן ביחד: "הנכסים שבמחלוקת"), אשר הושתו על העותרת, תוך חריגה מהסכמי הפשרה עליהם חתמו הצדדים בשנים 2004 ו-2005, (להלן: "הסכמי הפשרה"), ואשר היוו הודעה מטעם המשיבה בדבר השתחררותה מההסכמים הנ"ל. יצויין כבר עתה כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו לעיוני הגעתי לכלל דעה כי יש מקום לקבל את העתירה באופן חלקי, כפי שיפורט בהמשך.

יצוין גם, כי עובר להגשת העתירה, הגישה העותרת ביום 13.05.13, "בקשה דחופה להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית". לאחר קבלת תגובת המשיבה, החלטתי להיעתר חלקית לבקשה, כך שניתנה לעותרת ארכה להגשת עתירה מנהלית עד לא יאוחר מיום 16.06.13.

סיכום: אשר על כן, ומהטעמים שפורטו לעיל, אני קובע כי, החלטת המשיבה להשתחרר מהסכמי הפשרה הייתה סבירה ובדין יסודה.

עם זאת, אני קובע, כי דין שומות הארנונה המשלימות מיום 23.07.12 ומיום 13.02.13 להתבטל.

בנוסף, אני קובע, כי הוספת הסיווג "תחנות טרנספורמציה" בצו הארנונה משנת 1995, נעשה שלא כדין, בניגוד לדיני ההקפאה ולפיכך דינו להתבטל.

הוסף, כי גם אם יתקבלו טענות המערערים בהקשר זה – דבר שלא נעשה – הרי שהפגמים נרפאו במסגרת הליך העירעור בבית המשפט, ואין טעם מעשי בהשבת העניין לשלב ההשגה בפני המשיב או בבטול השומות.

כבר נפסק, אמנם בהקשר של השגה על שומה על-פי מיטב השפיטה בהקשרי מס ערך מוסף אך הדברים יפים ונכונים אף לענייננו, כי "בחינת פשיטא" היא שנדרשת הפרדה בין המחליט בשומה למחליט בהשגה (ע"א 8669/07 צ.ד.א. אחזקה ושירותים בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ (29.12.2009) בפיסקה י"ב, להלן: פרשת צ.ד.א. אחזקה).

...

גם עניין זה מדבר בעד עצמו ומוביל למסקנה כי אין מדובר במחלוקת כנה ותמת-לב אלא בהיפוכם של דברים.

נוכח האמור, שוכנעתי כי בדין לא הונחה דעת המשיב שהמערערים לא התרשלו בהכנת הדו"חות.

סוף דבר אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו ולחייב את המערערים בשכר טרחת בא-כוח המשיב בסך 100,000 ש"ח. השופט י' דנציגר: אני מסכים.

הווי אומר שבמקרה כזה אין להסתפק בתיקון השומה, אלא יש לבטלה כליל ולהחזירה כאמור לשלב של השגה וקביעת השומה מחדש.

.משנתברר' לבית המשפט שהשומות שעשה פקיד השומה לפי מיטב השפיטה מבוססות על נתונים לא נכונים פתוחות בפניו שלש אפשרויות: (א) לערוך את השומות או לתקן אותן בעצמו לפי הנתונים שהובהרו לו. (ב) להחזיר את הענין לפקיד השומה לשם עריכת שומות חדשות.

...

ככל שמדובר בערעורם של המערערים, נראה לי שבנסיבות המקרה נטה להם השופט חסד רב מדיי בדרך שבה התערב בשומה שנעשתה על-ידי פקיד השומה.

לסיכום: ככל שמדובר בנישום, מצוה הוא למסור לפקיד השומה מידע מלא ואמין על הכנסתו החייבת, ולשם עמידה בחיוב זה נדרש הוא לנהל ספרי חשבונות תקינים על-פי הכללים וההוראות שבפקודה.

נראה לי כי השופט המלומד לא צריך היה להתערב בשומה כפי שנקבעה.

מטעם זה דעתי היא כי, בעיקרו של דבר, יש לקבל את הערעור שכנגד של המשיב.