ביום 23.8.15 דחה בית המשפט בפ"ת את תביעת גב' וינברגר, וקבע כדלקמן:
אין לגב' וינברגר זכויות של דייר מוגן על פי חוק הגנת הדייר;
הוראות החוק הרלבנטיות הן סעיפים 20 ו-27 בחוק הגנת הדייר;
לשלמה לא הייתה דיירות מוגנת בדירת אביגדור משום שעבר אליה לאחר מותו, על כן לא מיתקיים התנאי הקובע בסעיף 20 בחוק הגנת הדייר;
המערערת אינה דיירת מוגנת שכן התגוררה בדירת אביגדור, עם שלמה, שלא היו לו זכויות דייר מוגן בדירה זו;
אף שהפסיקה הכירה בחילופי דירות למרות אי הסדרת החילופים, בעניינינו לא היתקיימו חילופי דירות.
אילו היה יודע את המצב המשפטי לאשורו, לא היה עובר לגור בדירת אביגדור;
יש לקזז מתביעת התובעת את כל הנזקים שנגרמו לנתבעת, לרבות שיפוצים שביצעה בדירה;
סכום התביעה גבוה מאד ביחס לגודל הדירה ולמיקומה;
מחדליה של התובעת במשך שנים רבות ושתיקתה מהוים הסכמה שבשתיקה למגורים בחינם, ויש להתנות את ביטול הרישיון בפיצויים;
על התובעת לפצות את הנתבעת בגין עגמת נפש והנזקים שנגרמו לה עקב ביטול הרישיון להתגורר בדירה.
מר מליחי נחקר חקירה שכנגד בה העיד כי הוא עובד בחב' עמידר בתפקיד של מנהל תיקי לקוחות, והוא אחראי על איזור רמלה.
אין לה כל חוות דעת שמאית על ההשקעות שהשקיעה בנכס (שאלה היא כיצד מצד אחד טוענת הנתבעת שהיא השקיעה כספים בנכס, אך מצד שני היא טוענת שהנכס לא היה ראוי למגורים במשך כל התקופה?).
...
ביום 20.7.16 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של גב' וינברגר ונימק את פסק דינו כדלקמן:
"לאחר שעיינו בפסק הדין ובמכלול החומר שהונח בפנינו ושמענו את טענות בא-כוח המערערת, החלטנו לדחות את הערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכן התקיימו בפסק הדין, מושא הערעור, כל התנאים הנקובים בתקנה האמורה. פסק הדין של בית משפט קמא מפורט ומנומק כדבעי.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת שיש לדחות את התביעה מהנימוקים כדלקמן:
על חלק התביעה ישנה התיישנות, שכן התובעת יכולה לתבוע דמי שימוש ראויים עד 7 שנים שלפני הגשת התביעה;
מדובר במקרה ייחודי בו ההליכים החלו ביוזמת הנתבעת, וכי במהלך מגורי הנתבעת בדירה, יצרה התובעת כלפי הנתבעת מצגים שהיא מתירה לה להתגורר בדירה ללא תשלום;
שלמה, סבה של הנתבע, עבר להתגורר בדירת אביו, אביגדור, בתום לב, בלי שידע את המצב המשפטי לאשורו.
מאחר ונטל הראה הינו על התובעת להוכיח שהמחסן היה בשימושה של הנתבעת ולא הרימה את הנטל להוכיח זאת, סבור אני שהנתבעת לא השתמשה במחסן ולא החזיקה בו, ולכן אין לחייבה בשכר ראוי עבור השימוש במחסן.
סבור אני שיש לדחות את טענות הנתבעת מהסיבות כדלקמן:
כל טענות הנתבעת נדחו על ידי בתי המשפט בתביעתה להכיר בזכויותיה בדירה, ויש לגבי טענות אלו מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא;
הנתבעת הודתה בחקירתה הנגדית שמעולם לא חשבה שהיא תתגורר בדירה בחינם, אלא בתשלום דמי שכירות מוגנים.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן:
את הסך 127,742 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (25.10.16) ועד ליום התשלום בפועל;
את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל, בכפוף להוראות שלהלן.
