זאת ועוד נפסק, כי מגישי המרצת הפתיחה (החברה ובני הזוג), לא עמדו בנטל כבד הנידרש לשם הוכחת טענתם, שעומדת בנגוד לאמור בכתב המשכנתא.
כאמור, לימים, הוגש כתב התביעה מושא ת"א 39474-11-22, בגדריו התבקש בית משפט קמא להצהיר על בטלות המשכנתא שנרשמה לטובת הבנק על חלקה של המבקשת בבית מגורי בני הזוג; ולהורות, בהתאמה, על מחיקת משכנתא זו; להצהיר כי אין תוקף לערבותה של המבקשת כלפי הבנק, ביחס לחוב ההלוואה האמורה לעיל, שניטלה בסך של 850,000 ש"ח; וכן להצהיר כלפי משיב 2, שאין הוא רשאי לחזור עליה כערבה או חייבת בגין ביטול ערבותה או ביטול המשכנתא, ולתת צו האוסר עליו להיתקשר עם הבנק בעיסקאות הפוגעות בקניינה, בבית מגוריה או בזכויותיה כ'דייר מוגן'.
זו הרי משמעות טענתה של המבקשת בסע' 6 ו 20 -21 של כתב התביעה, לפיהם לא הסכימה היא להרחיב מישכון ביתה מעבר לסכום ההלוואה של 850,000 ₪ שנטלה מעוף, וכי הבינה (שכן הוטעתה כביכול על ידי נציגת הבנק), שהמשכנתא מוגבלת לסכום הלוואה אחרונה זו בלבד, והבנק לא הסביר שהמשכנתא תחול גם על הלוואות נוספות שתיטול מעוף.
...
שלפי הנטען גלומות בה "שאלות עקרוניות רוחביות וציבוריות להן השלכות מהותיות על קהל מתדיינים רבים [...] האם השתק גובר על חקיקה קוגנטית? האם מותר לבצע עבירה, אזרחית, מנהלית או פלילית, ולא לציית לחוק קוגנטי בטענת השתק?" ועוד כהנה וכהנה טענות, תוך שצוין כי "החלטת בית משפט קמא יצרה תקדים משפטי לו עשויות להיות השלכות קשות בדין הישראל[י]".
לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה הרבים, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.
הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא; וממילא נדחית הבקשה למתן צו מניעה ארעי שהוגשה עמה.