ביטול רישום הרכב במשרד הרישוי על פי חוק

העובדות וטענות הצדדים אין מחלוקת, כי הרכב נשוא התביעה מרצדס בעל מספר רשוי 27-666-66 רשום על שם התובע במשרד הרשוי ואין גם מחלוקת כי בתאריך 27/10/10 נפגע הרכב בתאונה שגרמה לו נזק כבד וכי הנתבע 1, אחראי אחריות מלאה לתאונה.

לטענתם, התובע לא הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה ולא העלה באף דיון טענה לפיה הנתבעים מנועים מלהכחיש את טענת הבעלות, ואף לא העלה טענה בענין קו החקירה שנחקרו התובע ואחיו בעיניין זה. לטענת הנתבעים בנסיבות שהתבררו התובע לא עונה על הגדרת בעלים על פי הוראות החוק.

יתירה מזו, הנטל לסתור את הבעלות לנוכח הרישום במשרד הרשוי על שם התובע, מוטל על הנתבעת.

הנתבעת בשלב זה לא חלקה על בעלות התובע ברכב, ואף שילמה סכום כסף לא מבוטל בשיק של כ- 90,000 ₪ לטובת התובע או החברה.

בחקירה הנגדית, נישאל המומחה האם בהנחה שהרכב היה בבעלות חברה בע"מ יש בכך כדי להשפיע על ירידת הערך, והשיב, כי רכב כזה לא יכול לקזז מע"מ באופן מלא, הוא יכול לקזז על ההוצאות השוטפות, התיקונים, תאונה וכד', אבל רכב פרטי לא מקוזז מע"מ לפי החוק.

...

בנסיבות שפורטו, אני מקבלת את חוות דעת השמאי המומחה מטעם בית המשפט במלואה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעים סך של 192,308 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום התאונה, כאשר מסכום זה יש להפחית את הסכום שכבר שולם בסך 88,189 ₪ בצירוף ריבית והצמדה ממועד התשלום.

ברשומי התובעת עולה כי הרכב "הורד מו הכביש מהסיבה: תקנות התעבורה בתאריך 31.5.10 " וכן נכתב ברישומים כי "יש לבדוק אשור החזרת הרכב לכביש". על פי התקנות חלה חובה על המישטרה להודיע על תפיסת הרכב.

בעוד שהאשם התורם מפחית מסכום הפיצויים את אותם הפיצויים הבאים בגין נזק שהמזיק גרם אך נגרם באשמו המלא או החלקי של הניזוק עצמו (סעיף 68 לפקודת הנזיקין), חובת הקטנת הנזק, שנקבעה בפסיקה (להבדיל מזו שחלה בדיני החוזים מכוח סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970), מטילה על הניזוק את הנטל לנקוט בכל הצעדים הסבירים כדי להקטין את הנזק שניגרם לו על ידי מעשי הנזיקין, וככל שלא עשה כן יש להפחית או לבטל את חיוב המזיק בתשלום פיצויים (ר' ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא, פ"ד סא(3) 603 (2006); ע"א 252/86 יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 51 (1991); ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד נט(6) 1, 11 (2005)).

גישת הנתבע, לפיה הוא איננו הבעלים האמתי של הרכב נתמכת בכלל לפיו הבעלות הרכב עוברת במסירת הממכר ולאו דוקא ברשום הרכב במשרד הרשוי.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהוצגו בפני בית המשפט, אני סבור כי דין התביעה להידחות, שכן התובעת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה.

להלן אנמק החלטתי זאת; העובדות שהתבררו בפני בית המשפט כאמור, התובעת טענה, כי ביום 11.6.14 הושבת הרכב על ידי המשטרה למשך 30 יום וניתן בגינו צו איסור שימוש.

בעניין ע"א (מחוזי ת"א) 1845/06 מובארק מוחסן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] שבו דן המותב בערעור על פסק דין שהתקבל בסדר דין מהיר, נאמר, כי כאשר מוצגים המסמכים, אין מקום להציגם על ידי העדים ואז המסמכים המוגשים הם בבחינת ראיה, ללא צורך בתחקור מגיש הראיה: "להבדיל מסדר דין רגיל תצהיר האימות של התובע כולל את עדותו וכן את כל המסמכים הנדרשים להוכחת התביעה בדיון מהיר. אין מקום להציגם על ידי העדים, ומשצורפו לכתב התביעה והוגשו הם התקבלו. צד שמבקש להתנגד למסמכים אלו, או מבקש לחקור מי מנותני המסמכים, עליו לציין זאת מפורשות בפני בית המשפט בתחילת הדיון. כאמור, כתב הגנה הינו בגדר כתב טענות ולא בגדר הזמנת עד. משהוגשה חוות דעתו של השמאי היא התקבלה אלא אם כן נדרש השמאי לחקירה בסמוך או בעת הדיון ולא היה שם. במקרה כזה, יכול היה הצד המבקש לחקור, לעתור לביטול חוות הדעת מטעם זה. אולם במקרה הנדון, לא כך היה. ב"כ המערערים לא טען דבר והחשה, ולאחר מכן בשלב הסיכומים העלה טענותיו. לכן צדק כב' השופט קמא ואנו רואות איתו עין בעין. כך גם היתה לטעמנו כוונת מתקין התקנות המייחדות סדר דין מהיר מסדר דין רגיל." הנה כי כן, לו רצתה התובעת להתכחש לראיה, הייתה צריכה לזמן את אברהם רשבי ולחוקרו בבית המשפט.

בעניין זה נאמנים עלי דבריו של כב' השופט עמית יריב בעניין ה"פ 20198-09-13 חייט נ' חייט ואח': "אף כי הרישום במרשם כלי הרכב הוא הצהרתי בלבד, אני סבור כי לנוכח הוראות תקנות התעבורה, המחייבות עדכון שוטף של הבעלות ברכב במרשם כלי הרכב, יש לייחס לרישום זה ערך ראייתי ניכר, אשר יציב רף ראייתי גבוה למבקש לסתור את האמור במרשם. גם מדיניות שיפוטית ראויה מצדיקה, לטעמי, קביעת רף כאמור, שכן יהיה בכך כדי לעודד עמידה בדרישות התקנות, ושמירת עדכניותו של המרשם – לטובת כלל הנזקקים לו והמבקשים להסתמך עליו." הנה כי כן, דין התביעה להידחות.

ואולם, בהינתן האמור לעיל ובמיוחד בעניין ה"פ 20198-09-13 חייט נ' חייט ואח', אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בשנת 2012 או בסמוך לכך, ועל מנת למנוע דיווחים על יד בנק לאומי כמתחייב על פי חוק איסור הלבנת הון, תש"ס – 2000, נטל הנאשם את כרטיס החיוב של אחיו, השיג את הקוד הסודי ואת קוד המשתמש שהונפקו עבורו והחל לעשות בהם שימוש במירמה, על מנת להפקיד סכומי כסף במזומן ולעשות פעולות בחשבונו של האח.

עוד מתברר כי בחודש אפריל 2014 קיבל הנאשם את הרכב ובקש לרשום אותו במשרד הרשוי על שם אמו, הכל על מנת להסתיר שהרכב הוא רכושו וכי הוא זה שעושה שימוש ברכב.

עוד התבקש בית המשפט להורות על ביטול צוי החילוט הזמני שניתנו בהתאם לכתב האישום המקורי שהוגש בתיק.

...

אין גם להתעלם מההליך הארוך שעבר הנאשם, מהקשיים שהתגלו במהלך שמיעת הראיות, גם לבית המשפט וגם למאשימה, ואת עובדה שבסופו של דבר הנאשם קיבל על עצמו אחריות לעבירות שבכתב האישום המתוקן, הודה בביצוען והורשע.

איזון בין השיקולים השונים מחייב את המסקנה כי העונש המוסכם בהסדר הטיעון אינו חורג מהעונש ההולם את העבירות באופן המחייב את התערבות בית המשפט.

לאור כל האמור, אני מאשר את הסדר הטיעון ומטיל על הנאשם את העונשים כדלקמן: מאסר בפועל של 18 חודשים ועוד יום אחד.

אין די ברשום הרכב על שם הנתבעת כדי להקים כלפיה חבות על פי חוק פלת"ד. על התובעת להוכיח שדבק יסוד של אשם בהתנהגות הנתבעת, וכזאת לא הוכח.

הודאה זו נרשמה גם בבקשה ביטול פסק הדין ובתצהיר התומך בבקשה (סע' 9).

יש אינטרס צבורי להבטיח ש"קרנית" תוכל לקבל החזר של מלוא הסכומים שנאלצה לשלם בגלל מחדל של בעל הרכב ושל המשתמש בו. התובעת מפנה להלכה מנחה שנקבעה בע"א (מחוזי ת"א) 8883-01-12 יעקובי נ' סיטבון וקרנית (2013) (להלן - עניין יעקובי), שם נקבע כי את המונח "בעל הרכב" לעניין חוק פלת"ד יש לפרש כבעליו הרשום של הרכב במשרד הרשוי.

...

לפיכך, התביעה נדחית.

סוף דבר רכב שהיה רשום על שם הנתבעת והיה בשימושו הבלעדי של בן זוגה אשר נהג ברכב במועד התאונה, היה מעורב בתאונת דרכים.

הנתבעת לא ידעה שאין לרכב המעורב כיסוי ביטוחי, ובנסיבות העניין אף לא היה סביר שתדע על כך. הנתבעת לא הייתה גם בעלת השליטה ברכב בפועל ולא התירה לנתבע את השימוש בו. לפיכך, התביעה נדחית.

לטענתו, התובע התחייב לבטל את רישיון הרכב במשרד הרשוי כחובתו על פי חוק, וזאת לפני שהנתבע גרר את הרכב מביתו, כאשר לטענתו החובה לעדכן את משרד הרשוי בדבר מכירת הרכב לפירוק ובטול רישיון הרכב חלה על התובע כבעלים ולא על הקונה.

תקנה 289(א) לתקנות התעבורה מטילה את החובה להודיע על ביטול הרישיון בראש ובראשונה על הבעלים הרשום ורק לאחר מכן על בעל הרכב לפי כל דין או מי שהרכב הועבר לו מכוח הסכם מכירה.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את העדויות והתרשמתי ישירות מהעדים, כן עיינתי בסיכומי ב"כ הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, אם כי בחלקה בלבד.

במכלול השיקולים וכמורט, באתי לכלל מסקנה כי יש להטיל על הצדדים את האחריות בחלקים שווים, התובע בשל מחדלו באי ביטול רישיון הרכב קודם לכן ומכירתו לנתבע ללא כל התחייבות מוכחת כי הנתבע יפעל לביטול הרישיון והנתבע בשל מכירת הרכב, למרות מצבו והעובדה כי רישיונו אינו בתוקף והעברתו לצד ג' אשר את זהותו נמנע מלחשוף, במצב נסיעה כאשר הרכב הוסע מצפון הארץ מקום עסקו של הנתבע לאזור ירושלים שם נתפס.