ביטול קנס חניה לרכב עם תו נכה על פי חוק

בפניי ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר. אופיר), מיום 10.12.18 לפיה נדחתה בקשת המערער לעכב את הליכי ההוצל"פ. הבקשה במהותה הנה בקשה להשפט באיחור/או למחוק את הודעות תשלום הקנס, שניתנו בגין העמדת/החניית הרכב בתוך מעבר חציה או בתחום 12 מטר לפניו, עבירה לפי סעיף 6(ד)(6) לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד-1983 (להלן: "חוק העזר"), ובגין שימוש שלא כדין בנתיב תחבורה ציבורית – עבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות").

ה ר ק ע ביום 26.2.17 צולם רכבו של המערער חונה במקום האסור על פי חוק העזר בתחום מעבר חציה.

ביום 31.5.18 הגיש המערער בקשה לעירית תל אביב לביטול דו"חות החניה נשוא העירעור בטענה שהדו"חות הללו מעולם לא הגיעו לידיו וכי נימסרו לו רק לאחר קבלת "מכתב על חוב". ביום 19.11.18 הגיש המערער לבית משפט קמא בקשה לעיכוב הליכי ההוצל"פ ולזמן את המערער לדיון.

אולם, לפי סעיף 2 לחוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993, להלן: ("חוק חניית נכים") נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תו נכה במקום שאין החניה מותרת בו לאחרים, בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים.

לפי סעיף 3 לחוק חניית נכים, ההיתר שבסעיף 2 לא יחול "בתוך מעבר חציה או בתחום 12 מטרים", וכפי שעינינו רואות מהתמונה המצורפת, המערער החנה את רכבו חלקו בתוך מעבר החציה, כך שההגנה לפי חוק חניה לנכים אינה חלה במקרה דנן.

...

בהתאם, הבקשה נדחית".

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים ועיינתי בחומר הראיות של בית משפט קמא, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות מהטעמים שיפורטו בהמשך.

אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

ב"כ המשיבה טוען כדלקמן: כתב האישום נוסח כדין, פורטו בו העובדות על פי חוק העזר העירוני המקימות את העבירה ובנוסף צורפה תמונה המצביעה על אי התקיימות התנאים לפי חוק הנכים.

בסעיף 3(א) לחוק חניית נכים (שהוסף בשנת 2012 – תיקון מס' 5) נקבע: "(א) על אף האמור בכל דין לא תמסר הודעת תשלום קנס לגבי רכב הנושא תו נכה החונה בנגוד להוראות סעיף 2 ו-3, אלא אם הרכב צולם באופן המעיד על התקיימות אחת הנסיבות האמורות בסעיף 2(א)(3) או (4) או 3 ועל גבי הודעת תשלום הקנס צויין כי הרכב צולם וכי הצלום יומצא לבעל הרכב: הומצאה הודעת תשלום הקנס לבעל הרכב, יצורף אליה צלום כאמור". על פי האמור לעיל, הדרישה היא לצילום הרכב באופן המלמד על אחת הנסיבות האמורות ובצרוף הצלום דנן להודעת הקנס.

כאשר המערער קיבל את הודעת התשלום והתמונה, הוא פנה למשיבה ובקש ביטול הקנס וכפי שציין ב"כ המשיבה גם בתשובת המשיבה נכתב כי בקשתו נדחתה וכי חנה בנגוד להוראות חוק הנכים.

...

עוד קבע בית משפט קמא כי משהודה המערער בעובדות כתב האישום וטענותיו בנוגע לתחולת הפטור שבסעיף 2(א)(3) לחוק חניית נכים לא הוכחו, אין מנוס מהרשעתו בעבירה נשוא כתב האישום.

יוער לעניין הגנת הצורך, שנדחתה ע"י בית משפט קמא, סבורני כי גם העובדה לפיה המערער נהג ברכבו לבית חולים וחנה שם מלמדת על כך שלא חלה במקרה זה הגנת הצורך דהיינו, שהמערער לא היה נתון באותו זמן מצב חירום רפואי כטענתו.

לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט קמא ואני דוחה את הערעור.

הנאשם הגיש בקשה לביטול הודעת הקנס, אשר נדחתה מהטעם של חוסר עילה.

טיעוני הצדדים: בסיכומיה, טענה ב"כ המאשימה כי לנאשם יש תו נכה לשני רכבים שאושרו על ידי משרד התחבורה (ת/5), והפנתה להודאתו של הנאשם בחנייה במקום ללא שהיה לו תו נכה התואם את מספר הרכב בו עשה שימוש וכן הפניתה להודעת התמרורים מ- 2010, לפיה תמרור חניית נכה מגדיר חנייה בלעדית לרכב של נכה הנושא תג נכה מקורי תקף בעת שהרכב משמש את הנכה שלו ניתן התג, וכן לכך שעל פי ההגדרה בחוק חנייה לנכים, תו נכה נושא את שם הנהג ואת מספר זהותו וכן את מספרי הרשוי של עד שני כלי רכב בהם נעשה שימוש על ידי אותו אדם נכה.

הנאשם בעדותו מסר כי הגיע למקום עם רכב ליסינג, והציב את תו הנכה על גבי הדשבורד.

הנאשם מבקש כי בית המשפט יקבע, על דרך פרשנית, כי הזכאות לחנות רכב עם תו הנכה פורשת מצודתה על כל רכב בו ינהג הנכה.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שבפני, נחה דעתי כי קם ספק בדבר אשמתו של הנאשם הנובעת מאי בהירות בדבר חוקיותו של התמרור שעל הוראותיו לכאורה עבר.

תקנה 22 לתקנות התעבורה קובעת כדלקמן: "עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב שלא כדין". לפי הוראות התקנה הנטל להוכיח את אי חוקיות התמרור מוטל על הנאשם, ולכן השאלה היא האם מהחומר שבפני בית המשפט ומעדויות הצדדים, עולה מסקנה זו. בישיבת ההוכחות, אשר נקבעה לבירור טענותיו של הנאשם, העיד מר גל יזרעלי, מנהל אגף הביטחון והבטיחות במועצה האזורית חוף כרמל (להלן: מנהל האגף) והפקח, מר דורון שטיינברגר קורן (להלן: הפקח), מטעם המאשימה, והנאשם העיד בעצמו.

המסקנה המתחייבת מקביעה זו, היא שלא ניתן לקבוע בוודאות, כי הנאשם חנה בצד תמרור שהוצב שם כחוק, ומכאן שיש לזכותו בדין מחמת ספק זה. אשר ליתר הטענות שהעלה הנאשם בדבר פרשנות החוק בכל הנוגע לניוד תו הנכה, לאור התוצאה האמורה, איני ניזקק להן, אך אומר שהגישה הפרשנית בה אוחז הנאשם אינה מתיישבת עם פשוטו של מקרא ולא ניתן לקרוא אל תוכו של החוק את שאין בו. אשר על כן, מצאתי כי הנאשם שבפני עמד בנטל סיפת תקנה 22 לתקנות התעבורה, הוכיח ספק בדבר חוקיותו של התמרור, ומשכך אני מורה על זיכויו מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

אשת המערער, הגב' נטלי ציטיאט, קיבלה הודעת קנס שמספרה 85548121, וזאת ב-4/12/20, בגין העמדת רכב שמספרו 23-353-71 ב-13/11/20 על מדרכה שלא נקבעה כמקום חניה מוסדר, שהנה עבירה לפי סעיף 6(ב1) לחוק העזר לחיפה, (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ה-1985, וכן עבירה בהתאם לתקנה 72(א)(2א) סימן י' לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

המערער טען כי לגופו של עניין הוא טיפל באביו, שהנו אדם נכה על כיסא גלגלים, והיה אמור להביאו לקבלת טפול רפואי בבית הלוחם בחיפה, והוא המתין לאביו מספר דקות כשהוא חונה באותה כתובת שבה נרשם לו הדו"ח, ברח' אלחנן 4, כאשר הוא נמצא פיזית ברכב, ולהערכתו הוא עמד עם הרכב על המדרכה במשך כ-15 דקות בעת שהמתין לאביו.

המערער אף ציין כי במועד הרלוואנטי לא היה לרכב תו חניה לנכה, אם כי כיום ברכב החדש שהוחלף יש תו חניה לנכה.

טענת המערער כי העמיד את הרכב ולא החנה אותו, וזאת תוך שהוא מצוי ברכב על-מנת להמתין לאביו הנכה, ובשל כך יש לבטל את הדו"ח, נדחתה על-ידי ב"כ המשיבה עו"ד בוריס יעקובי בהחלטה מ-13/12/20.

(א) לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות: (1) בצד שמאל של הדרך אלא אם הכביש הוא חד-סיטרי, או בנגוד לכיוון הנסיעה; לענין תקנת משנה זו לא יראו בכביש חד-סיטרי כביש שהוא חלק מדרך המחולקת על ידי שטח הפרדה; (2) על שביל אופניים מסומן בתמרור, ובילבד שמותר לעצור אופניים, להעמידם או להחנותם במדרכה או בשביל כאמור אם אין בכך הפרעה לתנועה; (2א) על מדרכה, למעט במקום שהוסדר להעמדת רכב והחנייתו לפי חוק עזר שהותקן על פי סעיף 77 לפקודה ובילבד שנותר מעבר להולכי רגל.

...

לעניין בקשת המערער לזנוח את "המעטפת" ולהתמקד בטענתו המהותית כי העמיד את הרכב על המדרכה במקום אסור להעמדה ולחניה במשך כ-רבע שעה על-מנת להמתין לאביו לאביו הנכה, אפנה לדבריו של כב' השופט רובינשטיין ב-רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת-ישראל (27/12/11): "בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים." לאור האמור לעיל, ועם כל ההבנה להיות המערער בן מסור לאביו, אשר כדבריו המתין כ-15 דקות לאביו הנכה על מדרכה במקום האסור להעמדת רכב או חנייתו, דין הערעור להידחות.

זאת בגין העובדה כי רכבה של המשיבה חנה במקום אסור, בנגוד לתמרור חניית נכה על פי מספר רשוי המיועד לחנית רכב ספציפי.

עוד יצוין כי בבקשת המשיבה לביטול הקנס, שקדמה לדיון בבית משפט קמא והופנתה אל המערערת, טענה המשיבה (כאמור בטופס ערעור דוח חניה באנטרנט שהוצג לעיוני) כי היא ובן זוגה חשופים להיתנכלות מצד שכניהם מאז בואם להתגורר במקום מגוריהם החדש בחיפה, וכי מתן הדוח היה המשך להיתנכלות זו, כאשר השכנים הזמינו פקח וזה נתן דוח, מבלי לבדוק כי מדובר בחניית נכה, ולרכב שחנה במקום היה תו נכה.

בן זוגה הנכה של המשיבה התלונן כי שכנים מחנים בחניית הנכים שלו, והיו תלונות הדדיות לפיהן אם לבת הזוג מותר להחנות בחניית הנכה, המיועדת למספר רשוי ספציפי, גם לשכנים מותר, ועל פי החוק אין הבדל בין השכנים ובין בת הזוג, היא המשיבה.

כמו כן אציין כי לאור העובדות שהתגלו, אגב הטיפול בהליך בפניי, ראוי להוסיף מספר הערות שיחייבו את נציגי המערערת לבדוק את העובדות שנטענו על ידי המשיבה, הן בנוגע לאופן הבדיקה והטיפול בבקשות המשיבה ובן זוגה הנכה, הן בנוגע לאופן בדיקת תלונות השכנים, הן בנוגע לבדיקת אפשרות מתן היתר חניה לרכב נכה נוסף במקום שהוקצה לרכב עם תו נכה ספציפי.

...

לו היה מקום שערכאת הערעור תחליף שיקול דעת הערכאה המבררת בשיקול דעתה, ולו נדרשתי לדין מלכתחילה בהליך, הייתי מגיעה למסקנה זהה.

שוכנעתי כפי שכבר תואר לעיל כי: בית משפט קמא במקרה דנן ביטל כתב אישום ולא דוח, ולכן אין כל רלוונטיות להפניה לסעיף 229 לחסד"פ. ב"כ המערערת בעצמה הודתה כי בהליך שהתקיים בבית משפט קמא כתב אישום ודוח הם היינו הך. אין באמור בסעיף 229 לחסד"פ כדי לייתר סמכות בית המשפט הדן בכתבי אישום המובאים בפניו להורות כי דין כתב האישום להתבטל, סמכות זו שמורה לבית המשפט ולא רק לתובע, והיא נובעת מהאמור באופן כללי בחסד"פ ומסמכות בית המשפט לנהל דיון מקדמי ולייעל הדיון.

לאור כל האמור בפסק דין זה, המזכירות תעביר העתק פסק הדין ללשכה המשפטית במשרד הביטחון, אגף השיקום, וללשכה המשפטית של ארגון נכי צה"ל. בכפוף לכך אינני עושה צו להוצאות, והכול מתוך אמונה כי המסקנות והבדיקות הנדרשות מההליך ומהאמור בפסק הדין, יוסקו ויבוצעו.