מצאתי כי המבקשים פעלו בשיהוי בלתי סביר ובלתי מוצדק של כשנה וחצי, זאת כאשר המשיב הצליח להוכיח כי השהוי, בנגוד לנטען בבקשה לביטול צו קיום צוואה, לא אירע בשל כך שלא ידעו על דבר קיומה של הצוואה ועל הבקשה לקיים אותה, שכן בית המשפט מתרשם כי הסיכסוך והמעורבות בעיקר של המבקש 1 אך נוכח יחסיו הקרובים עם המבקשת 2, מעידים כי המבקשים את ביטול צו קיום הצוואה ידעו גם ידעו על כך שקיימת צוואה ועל כך שהמשיב צפוי לבקש לקיימה.
ביחס לטענת המבקשים כי היתה למשיב האפשרות להשפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוחה, אני מוצאת לדחות גם טענה זו, שכן חוץ מהמבקשים 1 ו- 2 כל יתר ילדיה של המנוחה, אשר כלל אינם זוכים על פי הצוואה העידו כי המנוחה לא הייתה תלותית כלל ביחס למשיב וכן כולם העידו וטענו כי המשיב טיפל באמם טפול מסור, שאין להטיל בו דופי.
...
סבורני כי פרק זמן זה של שנה וחצי הינו שיהוי משמעותי, שלא ניתן להתעלם ממנו בגדרו של ענין זה והסכסוך שבמחלוקת.
נוכח האמור, דינה של הבקשה לביטול צו קיום צוואה להידחות כבר בשלב זה, ואולם שעה שבמסגרת ההליך הובאו בפני בית המשפט טיעונים נוספים ושונים, למען הזהירות בלבד, יידרש בית המשפט גם להם, שכן סבורני שהבירור העובדתי שבהם לא זו בלבד שלא תומך בטענות המבקשים, אלא שבאופן מובהק חלק נכבד מטיעוני המבקשים התבררו עובדתית כחסרי שחר ומארג העובדות שהוכח ע"י המשיב, תומך בגרסתו ובהותרת צו קיום הצוואה על כנו.
משכך, דינה של הטענה כי המנוחה לא חתמה על צוואתה להידחות שכן אין מחלוקת שהמנוחה חתמה על הצוואה בפני העדים באמצעות טביעת אצבע.
סיכום
מכל האמור והמקובץ לעיל, סבורתני כי כל טענות המבקשים, הן המשפטיות והן העובדתיות, נמצאו כבלתי מבוססות, הועלו בשיהוי ניכר ונראה כי בעיקר משקפות את חוסר שביעות הרצון שלהם מתוכן צוואת המנוחה, אך בכל הכבוד אין בכך כדי להביא את בית המשפט למסקנה שיש לקבל את הבקשה לביטול צו קיום הצוואה.
