ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ לתושב חוץ בשל חוסר סמכות

בית הדין האיזורי בהחלטתו מיום כ"ה בתשרי תשע"ח (15.10.17) עיכב את יציאתו של הבעל מן הארץ ובהחלטתו מיום כ"ג במרחשוון תשע"ח (12.11.17) קבע כי הסמכות לידון בתיק נתונה לבית הדין הרבני – החלטה זו היא נשואת ערעור זה. האיש הגיש ערעור בתאריך כ"ה במרחשוון תשע"ח (14.11.17).

בית הדין הגדול יתבקש, כמובן מאליו, להורות על ביטולו של צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד המערער ולאפשר למערער לשוב לילדיו, לביתו, לחבריו, לעבודתו ולעיסוקיו.

בסעדים הבאים מבקש המערער לבטל את החלטות בית הדין הרבני בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין עצמה מפאת חוסר סמכות.

) פרשנות זו ראויה לדעתנו לאימוץ הן מפני שבחינת ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 4 לחוק מגלה שזו הייתה מטרת וכוונת המחוקק, והן מפאת המדיניות שבה ראוי לנקוט בבואנו לפרש את החוק, מאחר שבעניינינו מדובר על זוג יהודים אזרחי ותושבי חוץ: המציאות שבה חיים יהודים בחוץ לארץ מקשה על נשים יהודיות שהן אזרחיות ותושבות חוץ לקבל את המגיע להן על פי ההלכה, הן קושי בקבלת גט הפיטורין עצמו והן בקבלת זכויותיהן מתוקף החיובים הבסיסיים שבהם חייב בעל יהודי לאישתו, לרבות הסכומים הדרושים לה עצמה כדי לכלכל את ילדיה (ראה בעיניין זה בג"ץ 99/62 סולטן נ' סולטן).

...

סוף דבר בית הדין מחליט אפוא בבקשות הסעדים שמנה הבעל, כדלהלן: סעד א' שבו מבוקש לבטל את פסק הדין לגירושין אינו רלוונטי עוד משנתן האיש גט פיטורין כדת וכדין.

המשיב טען גם לחוסר תום לב בהגשת התביעה והבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ מתוך רצון להכריח את המשיב להתדיין עם המבקש בארץ על אף הדומינאנטיות של כלל הזיקות לפיליפינים; ומתוך ידיעת המבקש, כי המשיב לא יוכל להיתגונן כראוי ולצרף את האסמכתאות הדרושות על מנת לפרוש את קו הגנתו.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות ובכלל המסמכים שהומצאו לתיק בית המשפט, לרבות חקירת המשיב על תצהירו וסיכומי הצדדים בע"פ בתום הדיון, מצאתי לקבל את הבקשה למתן צו זמני לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ ולהותיר את הצוו הארעי על כנו; תוך שתנתן למשיב אפשרות להפקיד בטוחות ולהמציא כתובת למסירת כתבי בי דין, כמפורט להלן, כתנאי לביטולו של הצוו.

עקרי המתוה הנורמאטיבי בדיון בבקשה מסוג זה על בית המשפט לשוות לנגד עיניו כי עיכוב יציאה מן הארץ הוא סעד קצוני ויש לעשות שימוש בסמכות זו במשורה ובזהירות, שעה שמנגד עומדת זכות היסוד של המשיב לצאת מן הארץ באופן חופשי (ראו אורי גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה 12 (תשע"ו-2015), בעמ' 947, 950-953).

סבורני, כי גם אם אניח שהמשיב תושב חוץ (ולא קבעתי שכך), מתקיימות במקרה דנן נסיבות חריגות שמצדיקות מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ.

...

סבורני כי בנסיבות המקרה דנן ועל רקע הדין, יש מקום לשקול ביטול הצו כנגד מתן ערבויות והסדרת פרטי מען לצורך מסירת כתבי טענות כמפורט להלן, על מנת להבטיח את התנהלותו התקינה של ההליך המשפטי.

בנתוני התיק ובאיזון בין השיקולים אני קובעת, כי הצו יבוטל והמשיב יוכל לצאת מן הארץ בהתקיים התנאים הבאים במצטבר: המשיב יפקיד בקופת בית המשפט סך של 100,000 ₪ במזומן או ערבות בנקאית אוטונומית צמודת מדד ובלתי מוגבלת בזמן בסכום זה וערבות צד ג' של תושב ואזרחי ישראל שאינו חברה, בסך של 50,000 ₪.

בנסיבות העניין ולאור כל האמור, אני מחייבת את המשיב לשלם למבקש (התובע) את הוצאות הבקשה בסך של 10,000 ש"ח. ההחלטה ניתנה בסמכותי כרשמת.

בתאריך 22.09.14, הוגשה בקשה לדחייה/מחיקת התביעה על הסף מטעם אביו של המבקש בטענה כי כתב התביעה הומצא שלא כדין עת נימסר לאבי המבקש בעוד שהאחרון מתגורר בחו"ל. בתאריך 30.12.15, כב' השופטת ברכה לכמן נתנה החלטה לפיה כתב התביעה נימסר לאבי המבקש בחוסר סמכות מאחר ואינו מורשה לקבל לידיו כתבי בי דין עבור המבקש.

בית המשפט קבע את הבקשה לביטול פסק הדין לדיון במעמד הצדדים ומצהיריהם, ואילו לגבי הטענה לפורום בלתי נאות, קבע בית המשפט, כי בשלב זה מאחר וניתן היתר המצאה מחוץ לתחום, ומאחר ובשעת הסכם ההלוואה המבקש היה תושב ישראל- אין מקום להדרש לטענה זו בשלב זה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור בבית המשפט המחוזי בנצרת בבר"ע 57735-01-18.

בתאריך 25.04.18, הוגשה בקשה דחופה לביטול ההחלטה מיום 26.01.16, בעיניין היתר המצאה מחוץ לתחום ובקשה דחופה לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ.

...

לאחר בחינת מכלול השיקולים, אני דוחה את טענת "הפורום הבלתי נאות" וקובעת כי הפורום הישראלי הוא הפורום הטבעי והנאות לדון בתביעה.

סוף דבר: פסק הדין יבוטל בכפוף לתשלום הוצאות המשיב בסך של 8,000 ₪ תוך 30 ימים.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת פורום לא נאות נדחית.

לטענת המבקש הצוו הוצע בחוסר תום לב, כאשר התובע לא יידע את בית המשפט בכך שהנתבע נמצא בחו"ל בעת מתן הצוו וכי הסמכות אינה נתונה למחוז צפון.

בנוסף, תקנה 384 לתקנות הנה ההוראה הספציפית החלה על מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ ולפיה: "(א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין. היה המשיב תושב חוץ, לא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו." בהתאם לפסיקה ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מישראל במקרה בו קיים חשש ממשי שיציאתו תסכל את ניהול ההליך, וזאת בכפוף לכך שקיים חשש סביר שהנתבע עומד לעזוב את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת.

לנוכח המפורט לעיל, ולאור האיזון בין הזכות החוקתית לחופש תנועה ויציאה מן הארץ, אל מול זכות התובע לנהל את ההליך המשפטי בישראל ולמנוע מצב בו ייותר מול שוקת שבורה, מצאתי כי צו העיכוב יציאה מן הארץ הצוו יעמוד בתוקפו, אך ניתן יהיה לביטול אך ורק בכפוף לכך שהנתבע יפקיד סך של 10,000 ₪ בקופת בית המשפט בתוך 14 יום, וכן ימציא בתוך 14 יום ערב (צד ג') אשר יערוב למלוא סכום החוב הנתבע, למקרה בו הנתבע לא יתייצב לדיונים שייקבעו בבית המשפט.

...

לאחר שקראתי את טענות הצדדים וכן לאחר ששמעתי את עורכי הדין במהלך הדיון שהתקיים ביום 25.12.17, מצאתי כי הצו יעמוד בתוקפו אלא אם ימלא הנתבע אחר התנאים הבאים: הפקדת סך של 10,000 ₪ בקופת בית המשפט; המצאת ערב, אשר יערוב לחזרת הנתבע ארצה במועדי הדיון.

מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח ההודאה בחוב עליה חתם הנתבע ואשר הוגשה כמוצג מש/1, וכן לנוכח העובדה כי הנתבע הכיר בחובו ואף החל להשיב את חלקו (כאמור לעיל הנתבע השיב סך של 2,000 $ לתובע).

אשר על כן אני מורה על הותרת הצו על כנו עד למילוי התנאים שנקבעו לעיל.

לגירסת התובע, כתוצאה מטענת שוא של הנתבעת 2, כי אינו משתף פעולה, הוציא בית הדין הרבני צו עיכוב יציאה מן הארץ לתובע לתקופה של חצי שנה ונקבע דיון ליום 29.1.2015 במהלכו טען התובע לחוסר סמכות מקומית וכן הבהיר כי עקרונית הוא מוכן לתת את הגט.

הנתבעת 2 לא ידעה את מקום מגוריו התובע כאשר הגישה את הבקשה לגט בירושלים ולא חלה עליה החובה לבדוק את כתובתו של התובע במירשם התושבים במשרד הפנים שכן מאגר זה אינו פתוח בפניה ועמד בנגוד לחובתה לדאוג ללקוחתה ולעתור במהירות להגשת הבקשה לגט ולמתן צו עיכוב יציאה מן הארץ בטרם יצא התובע את הארץ ולקוחתה תיוותר עגונה.

עוד טענו הנתבעות כי הנזק הנטען על ידי התובע ביחסיו עם בת זוגו התאילנדית, לא נגרם כתוצאה מעיכובו בארץ אלא בשל חוסר הכנות של התובע כעולה מפסק דינה של כב' השופטת פלד בבית הדין לעבודה.

לא ניתן להגיש תביעת דיבה על הנאמר בהליכים משפטיים וממילא פסק בית הדין כי התובע לא קיים את פסק הדין ולא נתן גט לאישתו לכן הוגדר כסרבן גט על פי הגדרת בית הדין הרבני כך שחלה כאן הגנת "אמת דיברתי" גם לו היו הדברים נאמרים מחוץ לבית הדין.

הנתבעת 2 אינה חבה כלפי התובע בבצוע פעולות שעל התובע בעצמו לעשות למען האנטרס שלו לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ במיוחד כאשר פעולה שלו – מתן הגט – נתון בשליטתו הבלעדית של התובע ואשר יביא לבטול צו עיכוב היציאה מן הארץ.

...

עולה מכל האמור לעיל, כי דין התביעה בעילת הרשלנות להידחות.

רק משום אמירה זו דינה של התביעה לפיצוי בגין לשון הרע להידחות על הסף.

סוף דבר הוא כי התביעה נדחית כולה והנני לחייב את התובע לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ לכל אחת מהן.