התובעים חזרו וטענו כאן שתצהירי הנתבעים 1-3 שהוגשו במצורף לבקשה לצוו מניעת הטרדה מאיימת היו כוזבים, אולם הם מימשו את זכות התגובה בהליך הקודם, בדרך של הגשת בקשה לביטול הצוו שניתן במעמד צד אחד, ובמסגרתה העלו והביאו את מלוא טיעוניהם לפני הערכאה המבררת (עליהם חזרו גם כאן), מבלי שעלה בידם, טרם מחיקת ההליך ע"י מגישו, לשכנע כי יש לקבל את עמדתם.
...
סבורני כי הליך מניעת הטרדה מאיימת לא נכנס לגדר הוראת סעיף 60 לפקודה, ובהקשר זה אין עוולת הנגישה חלה על הליכים מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, מאחר והחוק הנ"ל אינו מגדיר "הטרדה מאיימת" כעבירה פלילית, ואף לא כעוולה אזרחית, והוא מתמצה במתן סעד אזרחי לקורבן/הנפגע (ראו: החלטת כב' הרשמת ש' ליבוביץ, מבית המשפט העליון, לפיה הליך הטרדה מאיימת הוא הליך אזרחי, וזאת בנוגע לסיווגו של ההליך במסגרת בקשה לפטור מאגרה; רע"א 1282/06 קריספי נ' אבוטבול (07.06.2006)).
על מנת להוכיח עוולת הנגישה, יש להוכיח כי פעולות הנתבעים נעשו בזדון ובמטרה להזיק, ברם התובעים לא עמדו בנטל זה.
סיכומה של פרק זה - התובעים לא הוכיחו כי התקיימו יסודות עוולת הנגישה, הן ביחס להגשת התלונה במשטרה והן ביחס להליך ההטרדה, ולכן דינו של חלק זה בתביעה להידחות.
סוף דבר
לשיטה אחרונה, התביעה נדחית בזה.
