ביטול צו הרחקה מהארץ עובדת זרה נשואה לאזרח ישראלי

רקע עובדתי - הצדדים (שייקראו להלן: המבקש ו/א האב , המשיבה ו/או האם ) הנם יהודים אשר ניהלו מערכת יחסים ללא נישואין למשך כשלוש שנים , וממנה נולד הקטין ביום 29.7.2018.

מאז הפירוד האם חוסמת האב בטלפון ובאפליקציית ווטספ , מאלצת תיקשורת באמצעות אחיה , מותירה האב לא מעודכן בנעשה עם הקטין ,לאם כוונות להרחיק או לנתק את הילד מאביו.

טענות המשיבה- יש לדחות את הבקשה ולבטל צו עיכוב היציאה נגד הקטין, משמדובר בהליך המהוה שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש. המשיבה הנה אזרחית ישראלית, זיקתה למדינה ברורה ,כל משפחתה מתגוררת בישראל, והיא מתגוררת ,עובדת עו"ד בישראל ומופיעה בפני ביהמ"ש כימעט באופן קבוע.

שנית, מדובר בטענה לחשש כללי וסתמי ולא מבוסס, לא הוכח כי כיום מיתנהל קשר זוגי בין המשיבה לבין אזרח זר, או כל בדל של ראיה לעניין השתקעות בחו"ל. צו עיכוב היציאה הזמני מהארץ לא ניתן לאור החשש ליציאה ממשוכת או לצמיתות, אלא ניתן בהתבסס על טענת המבקש כי הקטין הוצא מהארץ פעמיים, ללא ידיעתו וללא הסכמתו, כאשר האם החזירה את הקטין ששהה בחו"ל ישר לגן מבלי ליידע את המבקש.

...

טענות המשיבה- יש לדחות את הבקשה ולבטל צו עיכוב היציאה נגד הקטין, משמדובר בהליך המהווה שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש. המשיבה הינה אזרחית ישראלית, זיקתה למדינה ברורה ,כל משפחתה מתגוררת בישראל, והיא מתגוררת ,עובדת עו"ד בישראל ומופיעה בפני ביהמ"ש כמעט באופן קבוע.

בנסיבות העניין , בחינת הקריטריונים הנ"ל אל מול טובת הקטין ואיזון בין זכויות הצדדים מביאה אותי למסקנה כי יש לבטל צו עיכוב היציאה בכפוף להפקדת ערבות מטעם המשיבה , על מנת להבטיח שהיא תיידע את האב ותקבל את הסכמתו בטרם הוצאת הקטין אל מחוץ לגבולות המדינה.

איני מקבלת טענת המבקש בחקירתו כי לא צריך לטלטל את הילד ואין שום דבר, בהול ודחוף שהילד יטוס ( עמ' 19 שורות 11-12), לא הובאה בפני כל אסמכתא כי הוצאת הקטין לחו"ל תפגע בקטין, בבריאותו או בנפשו.

סוף דבר- אני מורה על ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הקטין בכפוף להפקדת סך 8,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית בקופת בית המשפט, לצורך הבטחת קיום חובתה של המשיבה להודיע לאב ולקבל הסכמתו בטרם כל נסיעה של הקטין לחו"ל. אני קובעת, כי על האם- המשיבה להודיע בכתב / דוא"ל לאב 14 יום לפני כל נסיעה של הקטין עמה לחו"ל. בהודעה יימסרו תקופת הנסיעה , ויעד הנסיעה.

עם הגשת העירעור (אתמול, 7.12.2022), עתר המערער גם למתן צו ביניים אשר ימנע את הרחקתו מישראל עד הכרעה בעירעור.

המערער הוא אזרח הודו, יליד שנת 1961, הינדי בדתו וטמילי במוצאו האתני, נשוי ואב לארבעה ילדים.

לראשונה ניכנס לישראל ביום 14.2.2008 כעובד זר בתחום הסיעוד ובהתאם לכך ניתן לו רישיון ב/1, אשר תוקפו הוארך מעת לעת, עד יום 4.1.2021, אז פקע רישיונו.

בדחותו את העירעור עמד בית הדין על מחויבותה של מדינת ישראל לאמנת הפליטים ועל ההגנה שמספקת האמנה ל"פליט", אשר הגדרתו היא מי שנימצא מחוץ לארצו בשל "פחד מבוסס היטב" בשל היותו נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת, שאינו יכול להזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בשל הפחד האמור.

אמנם זהות על פי הקסטה נותרה ושם המשפחה מציין בדרך כלל את ההשתייכות אליה, אך שיטת הקסטות בוטלה בחוקה ואפילו עודה מתקיימת או אף אם אדם מוצא עצמו מופלה מחמת השתייכותו לקסטה מסוימת, אין מניעה לשינוי מקום המגורים.

...

הערעור הנדון הוגש על פסק-דינו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן לפי העניין – החוק; בית הדין) (כבוד הדיין שלומי ויזן) בתיק ערר (ירושלים) 1802/22 מיום 6.11.2022, שלפיו נדחה הערר שהגיש המערער, אזרח הודו, על החלטת מנכ"ל משרד הפנים מיום 2.2.2022 אשר לפיה נדחתה בקשתו למקלט מדיני בישראל.

לנוכח כל האמור נאמר בהמלצת יו"ר הוועדה, כי בכל הטעמים האמורים ובשיהוי בהגשת בקשת המקלט, יש כדי לכרסם בטענותיו של המערער בדבר פחד סובייקטיבי וכדי להחליש את טענותיו בדבר פחד.

המשיב טען כי דין הערר להידחות בהיעדר עילה להתערב בהחלטת המשיב, אשר ניתנה לאחר בחינה מעמיקה ויסודית ובהתאם לנוהל; טענותיו של המערער אינן מקימות עילה להכיר בו כפליט, מאחר שלא עלה בידיו להוכיח את עמידתו בקריטריונים המנויים באמנת הפליטים; המערער לא מיצה את האפשרות להסתייע ברשויות מדינתו להגנה, לא מיצה אפשרות של חלופת מגורים פנימית בארצו ואף לא הציג כל מניעה אובייקטיבית לשוב לארצו; בני משפחתו עדיין גרים בארצו ועל-פי דבריו, שלומם טוב; כלל טענותיו של המערער נטענו ללא בסיס או תימוכין וכי הוא לא ביסס אף לא טענה מבין טענותיו בראייה אובייקטיבית כלשהי.

לאחר בחינת מכלול הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי אין בערעור הנדון כל נימוק המצדיק התערבות בפסק דינו המפורט והמנומק היטב של בית הדין וכי לנוכח נימוקיו, שעיקריהם הובאו לעיל ואף לנוכח נימוקי המלצת יו"ר הוועדה, שאף על עיקריהם עמדנו, הערעור הנדון נעדר סיכוי להתקבל.

בהתאם לאמור, הערעור נדחה.

ההליכים המשפטיים מתנהלים בישראל מאז 24.8.2022 וכבר ביום 30.10.2022 הגישה המבקשת כאן בקשה לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן כנגד הקטין במעמד צד אחד ביום 24.8.2022 .

המבקשת טוענת כי למעשה מצאה עצמה בארץ זרה, נאבקת מול הרעיון שעליה להשאר בישראל, היא התייצבה ליחידת הסיוע כפי שנדרשה ולאחר הפגישה, ניסתה לדבר על לבו של המשיב, כאשר באותה פגישה שהוקלטה על ידה, המשיב הודה כי טרם הגעתם לביקור בישראל התחיבי לאפשר לה לשוב לביתה בפלורידה, כאשר היא תחליט.

המשיב מדגיש כי גם כיום מתגוררת המבקשת בדירה שכורה ב****, וכי בחודש יולי 2022 פעלה להבאת רכבה מארה"ב לארץ ודיי בכך כדי להבין את כוונותיה, שכן אדם שמתכנן לחזור לארה"ב לא מבקש להסדיר את הבאת רכבו לישראל.

כמובן שיש להבחין בין קביעת מקום המגורים הרגיל של הקטין הנשענת על בחינה עובדתית של המצאותו הפיזית, לבין טענות הגנה המונעות החזרת הקטין מכוח סע' 13 (א) לאמנה שעניינן הסכמת ההורה העותר להרחקת הקטין או השלמתו עם הרחקה זו, טענות אלו תידרושנה, מטיבם של דברים, אף את בחינת כוונת הצדדים וירידה לרצונם באשר למקום המגורים העתידי.

אומנם למשיב זיקה פנימית עמוקה לישראל, שכן הוא יהודי יליד הארץ, שירת כקצין בצבא, אך הוא בחר להנשא לאשה שטרם נישואיה למשיב, לא היתה אזרחית מדינת ישראל, נולדה בפרו, גדלה בפרו עד לגיל הנעורים ובמדינות שונות בארה"ב לאחר מכן ועד בגרותה.

אך הצדדים הם זוג, שהתגורר כל חייו המשותפים בארה"ב והאפשרות לקבוע כי מקום המגורים הרגיל שלהם ושל בנם יליד ואזרח ארה"ב תשתנה דורשת החלטה משותפת של שניהם ואין די בהחלטה חד צדדית של המשיב בענין זה. לא ניתן להיתעלם מהעובדה שכבר בחודש אוגוסט 2022, שלושה חודשים לאחר שהצדדים הגיעו לישראל, נקט המשיב בהליך יישוב סיכסוך, במסגרתו הגיש בקשה במעמד צד אחד, לעיכוב יציאתו של בנו מן הארץ, ולמעשה מתוך 10 חודשים בהם הצדדים והקטין נמצאים בארץ, 7 חודשים הם מכח צו עיכוב יציאה מן הארץ וההליכים המשפטיים כאשר במהלך כל תקופה זו, המבקשת עושה מאמצים כבירים לצאת מן הארץ והמשיב מצידו עושה מאמצים כבירים להשאיר את בנו כאן.

...

לענייננו סבורני כי מכלול השיקולים הנלמדים מהפסיקה מחייבים מסקנה אחת ויחידה: יש למחוק תביעת ה"משמורת" שהוגשה בישראל ולכוון הצדדים לנקוט בהליכים בפני הפורום הנכון במקום מגוריו הרגיל של הקטין.

לאחר שבחנתי כלל הנתונים וכאמור לעיל נחה דעתי כי ארה"ב היא מקום מגוריו הרגיל של הקטין והותרתו בישראל בלא הסכמת אימו, המבקשת, נעשתה שלא כדין – ואני מורה כי יש להחזיר הקטין לארה"ב באופן מיידי.

המשיב רשאי להתלוות לנסיעת הקטין בחזרה לארה"ב והמבקשת תעדכן אותו בדבר המועד המתוכנן לחזרתה יחד עם הקטין לארה"ב. המשיב ישלם למבקשת הוצאות ניהול ההליך בסך 50,000 ₪ וזאת בתוך 30 ימים כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל.

עקרי העובדת שלעניין המבקש הנו אזרח ישראל, רווק, יליד 1981 עלה לישראל בשנת 1999 מכוח חוק השבות התש"י-1950.

ביום 7.5.2013 הגורמים המקצועיים במטה הרשות דרשו מהמבקשים להגיש אישור בנוגע להתרת נישואיה של העוררת במדינת מוצאה ולא, תתבקש לצאת מהארץ תוך 30 יום (מצורף ההחלטה כנספח 9 לתשובת הרשות לערר).

שכן, בהתאם לנוהל 5.3.0002 נוהל העסקת עובד זר בענף הסיעוד, המבקשת יכלה בתום אשרתה לשהות בישראל באופן חוקי מועד כבן תשעים ימים במטרה להסדיר את מעמדה ולמצוא מעסיק חלופי.

נפסק כי כאשר מדובר בהליכי הרחקה מן הארץ, אין לומר כי הנזק הנגרם כתוצאה מדחיית הבקשה למתן סעד זמני הוא נזק בלתי הפיך, שכן ככל שיתקבל העירעור, תוכל המבקשת לשוב לישראל (ראו, בין רבים: עמ"נ (מנהליים ת"א) 28386-09-19 ג'.א נ' מדינת ישראל- רשות האוכלוסין וההגירה (נבו,26.9.2019); עע"ם 4466/09 לאלי קורדילאמה לילי דאס נ' משרד הפנים (נבו, 25.05.09); עע"ם 7094/12 ליאה דויטשוילי נ' מדינת ישראל, משרד הפנים, (נבו, 13.01.13); עע"מ 6754/13 מוהן קומר שרסטה נ' משרד הפנים (נבו, 26.05.14); (עע"ם 641/17 פרצ'יק נ' משרד הפנים, רשות מינהל האוכלוסין (בפיסקה 6 והאסמכתאות שם (נבו, 17.05.17).

הצוו הארעי שניתן מבוטל.

...

בנוסף, הרשות טוענת כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת חוסר תום לב ועשיית דין עצמי.

משכך, ניתן היה לדחות את הבקשה רק מטעם זה. אולם, דין הבקשה להידחות גם לגופם של דברים.

סוף דבר בנסיבות העניין לא מצאתי להיעתר לבקשה לסעד זמני.

ממילא, בכפוף לאורכה לצורך הערכות, מבוטל גם הצוו שניתן ביום 17.9.20, במסגרת הליך זה. צו אשר מנע הרחקתם עד לתום הדיון בעירעור (תוך הבהרה כי אין בו להוות אמירה באשר לסכויי העירעור).

המערערת נישאלה מדוע אם כן, היא מעוניינת להשאר בישראל והשיבה: "התרגלנו, אנחנו הרבה מאד שנים כאן בני בכלל מגיל קטן, הוא אפילו מפחד להיות שם. אנחנו 12 שנה בארץ". המערערת מסרה כי היא עובדת בארץ בחברת ניקיון.

עם זאת, משפקע קשר הנישואין עם פטירת האזרח הישראלי, מתאיין ראציונל זה, בהיעדר תא משפחתי הראוי להגנת הדין הישראלי.

שם גם נאמר כי -"מתוקף סמכותו על פי חוק הכניסה לישראל ובהיעדר זכות קנויה לכל אדם לרכוש מעמד של תושב קבע בישראל, נוקט המשיב מדיניות מצמצמת לפיה אין מוענקת לזרים אשרה לישיבת קבע אלא במקרים חריגים ומשיקולים מיוחדים המצדיקים זאת. מדיניות כללית זו של המשיב עמדה במבחן הבקורת השיפוטית ובית משפט זה לא ראה מקום להתערב בה" (פסקה 5 לפסק דינה של כב' השופטת א' חיות).

...

לא מצאתי כי הקשיים הכרוכים, מטבע הדברים, במעבר המערערים בחזרה לרוסיה - מספקים כדי להגיע למסקנה כי ההחלטה אינה סבירה באופן המצדיק התערבות בה. אסיים בדברים שאמר בעבר כב' השופט י' עדיאל בעת"מ (י-ם) 714/07 עבאסי נ' שר הפנים (19.6.08): קביעת המדיניות בנושא זה והתוויית קו פרשת המים בין מקרים הומניטאריים קשים המצדיקים מתן רישיון לישיבת קבע בישראל לבין מקרים הומניטאריים אחרים, גם הם לא קלים, שאינם מצדיקים מתן רישיון כזה, היא משימה קשה.

המקרה דנן, בה בכלל זה ולפיכך דין הערעור להידחות.

הערעור אפוא נדחה.