ביטול פסק דין שניתן בבית הדין הרבני

התובעת מבקשת באמצעות התובענה הנדונה, לערער ו/או לבטל את פסק הדין שניתן ביום 3.7.2018 בבית הדין הרבני האיזורי בתל אביב (תיק 947630/9), שאישר את הסכם הגירושין שנחתם בין עינב לנתבע, במסגרתו נקבע כי הנתבע זכאי לקבל 25% מהנכס, זכאי לחלקו בדמי השכירות מהנכס וזכאי לרשום הערת אזהרה לטובתו על הנכס; והכל כאשר עינב הצהירה כי היא הבעלים של 50% מהזכויות בדירה מכח הסכם בינה לבין התובעת.

...

משקבענו כי הסכם המתנה ותצהיר המתנה נחתמו על ידי התובעת (וכך תהא גם המסקנה אם היינו קובעים כי הסכם המתנה נחתם על ידי עינב בשליחותה של התובעת, על פי הרשאה שניתנה כדין), ומשלא הסתיימה המתנה ברישום, יש לומר כי עסקינן בהתחייבות ליתן מתנה מצידה של התובעת כלפי הנתבע (עמדה על כך גם התובעת בסעיפים 45-49 לסיכומיה).

במצב דברים זה שוכנעתי לדחות התובענה, שהרי הערת האזהרה נרשמה גם בהסתמך על הסכם המתנה (ועמדנו על כך לעיל), ובדין נרשמה, כל עוד לא יבוטל הסכם המתנה, המהווה בשלב זה התחייבות למתן מתנה מצידה של התובעת כלפי הנתבע.

בהינתן כל אלה אני מורה על דחיית התובענה.

אם לא די בכך, הוא נאלץ להיתמודד עם הליכים משפטיים בבית המשפט ובבית הדין הרבני, הליכים בהם הוא אינו מורגל, והוא חש חוסר אונים, לחץ ובעיקר פחד והסכמתו ניתנה ללא כל שיקול דעת או הבנה של ההסכמה.

הדין החל ויישומו דחיית טענות התובע המופנות כלפי היתנהלות בית המשפט עובר למסירת הסכמותיו בתביעה הרכושית התובע הגיש תובענה לביטול פסק הדין שניתן בתביעה הרכושית, בין היתר, בשל טענות לתחולתן של עילות חוזיות שבוצע כלפיו מצד בית המשפט, ואשר הובילו אותו לקבלת אותן הסכמות אשר אושרו וקיבלו תוקף פסק-דין.

בנוסף, טען בקצרה ביחס לסמכותו של בית המשפט להדרש לתובענה המסורה לבית הדין לעבודה ולעניינים אלה נידרשתי זה מכבר בפסק דין זה וראו לעיל.

...

אשר על כן, הגעתי למסקנה כי התובע היה מודע היטב למשמעות הסכמתו ותוצאותיהן וכי אלה התקבלו בדעה צלולה ובנפש חפצה, ולא מתוך כורח, אילוץ, חרדה, פחד וכל יתר טענותיו על פגמים שנפלו בעת כריתת ההסכמות ואישורן בתוקף פסק דין.

לפיכך, ומשעה שטענות התובע אינן מתבססות על ראיות או עובדות חדשות שנתגלו לאחר מתן פסק הדין ובהינתן כי לא מצאתי כי המקרה שבפני חוסה תחת אותם מקרים בעלי חשיבות ציבורית או כי נעשה עוול לתובע, המצדיקים סטייה מעקרון סופיות הדיון, דין התביעה להידחות.

סוף דבר, מכל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית התובענה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 589/24 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת י' וילנר העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הרבני הדין האיזורי בתל אביב-יפו 3. פלוני עתירה למתן צו על-תנאי העותר: בעצמו ][]פסק-דין

ביום 23.5.2022 הגיש העותר לבית הדין הרבני האיזורי בקשה שנשאה את הכותרת "בקשה לסתירת הדין", וכוונה לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני האיזורי מיום 14.1.2022.

...

לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, באנו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף.

סוף דבר: העתירה נדחית.

לדבריו, עוד בשנת 1996 הוסכם בבית המשפט קמא כי המשיב ישלם מזונות לקטינה בסך של 300 ₪ לחודש בלבד וזאת בעקבות חתימת המערערת בבית הדין הרבני על נספח להסכם הגירושין משנת 1992 שבמסגרתו היא אישרה שקבלה מראש את כל המזונות המגיעים לה עד שהקטינה תהיה בת 18 ונספח זה אושר ע"י בית הדין הרבני וניתן לו תוקף של פסק דין.

ברם, בית המשפט קמא כלל לא דן בשאלה זו והיה אולי מקום להשיב את התיק שוב לביהמ"ש קמא על מנת שיכריע בשאלה מקדמית זו. ברם, מאחר שהתיק כבר הושב לבית המשפט קמא פעם אחת והיות שההליך מיתנהל כבר חמש שנים ואף אחד מהצדדים לא ביקש בדיון שהתקיים בפנינו להשיב שוב את התיק לביהמ"ש קמא, נבחן אנו האם על בסיס החומר שעמד בפני בית המשפט קמא, המשיב עמד בנטל המוטל עליו והוכיח שקיימת הצדקה משפטית למתן ארכה להגשת התביעה לביטול פסקי הדין.

...

לדבריו, עוד בשנת 1996 הוסכם בבית המשפט קמא כי המשיב ישלם מזונות לקטינה בסך של 300 ₪ לחודש בלבד וזאת בעקבות חתימת המערערת בבית הדין הרבני על נספח להסכם הגירושין משנת 1992 שבמסגרתו היא אישרה שקיבלה מראש את כל המזונות המגיעים לה עד שהקטינה תהיה בת 18 ונספח זה אושר ע"י בית הדין הרבני וניתן לו תוקף של פסק דין.

יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות.

אני סבור שהתשובה היא שלילית.

יפים לעניינינו דברי בית המשפט ברע"א 1297/13 יהודה כהן נ' בנק לאומי סניף המלך ג'ורג' ירושלים (21.3.13): "פסק הדין המקורי נגד המבקש ניתן לפני יותר מעשרים שנה, בשנת 1992, ובסמוך לאחר מכן הוחל גם בנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגדו. קשה לצפות כי שנים כה רבות לאחר מתן פסק הדין יידרש הצד שכנגד להידרש לטענות עובדתיות לגופו של עניין בכל הנוגע למחלוקת המקורית. על כך יש להוסיף שהמבקש לא פנה לביטול פסק הדין נגדו בהזדמנות הראשונה לאחר שננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל, ולכאורה עשה כן באיחור ניכר". סיכומו של דבר: אציע לקבל את הערעור ולקבוע שהמשיב לא הוכיח שקיים טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד כה משמעותית, שעה שלפחות מאז שנת 2011 המשיב ידע אודות פסקי הדין והיה עליו להגיש את הבקשה בתוך 30 יום מאותו מועד.

אולם בקשה שהגיש אוריאל לביטול פסק הדין שניתן כנגדו התקבלה בידי הרשמת הבכירה, וביום 31.5.2018 הגיש כתב הגנה מטעמו.

לטענת הנתבעת, ככל שתחוייב בפצוי אזי יש לקזז מתקופת העגינות את התקופה בה הוקפא ההליך בבית הדין (תקופה של שנתיים, עד סוף שנת 2010); יש לספור את התקופה רק מן המועד בו ניתן פסק דין המורה על אכיפת גט בבית הדין הרבני בירושלים (21.11.2012), ובעניין זה יש לקחת לטענתה בחשבון את ההנחה שאם אוריאל היה בארץ פרק הזמן שהיה נידרש לקבלת פסק דין כאמור היה ממושך יותר; יש לקחת בחשבון שגם בישראל היה נידרש פרק זמן לקבלת גט (לפחות שנה-שנתיים), ובמכלול יש לחייבה לכל היותר על תקופה של שנת עגינות בלבד.

...

הנתבעת טוענת כי יש לדחות את הטענות כלפיה, וכן הגישה הודעה לצד ג' כנגד בעלה לשעבר של התובעת, כמי שיצר את הנזק, ככל שנגרם; וזה טוען מצידו כי יש לדחות את התביעה שכן לא ברח ולא עיגן את התובעת, ומכל מקום יש לדחות את ההודעה נגדו.

את מרבית טענותיו של אוריאל הפנה הוא כלפי התובעת-אורית וטען כי יש לדחות את תביעתה, טענות אלו נדחו על ידי כאמור.

מכל מקום, איני סבורה כי בהגשת ההליך האמור ובתוצאותיו יש כדי להטות את התוצאה בהליך הנוכחי למסקנה שונה.

סיכומם של דברים מכל הטעמים המפורטים לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, והנתבעת מחוייבת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 260,000 ש"ח. בנותני דעתי לכלל השיקולים הצריכים לעניין, ובכלל זאת גם להיקף ההליך ולפער בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק, תישא הנתבעת בהוצאות ובשכ"ט עו"ד של התובעת, בסך כולל של 60,000 ש"ח. כאמור לעיל ומהטעמים שפורטו ההודעה לצד ג' מתקבלת, וצד ג' מחוייב לשלם לנתבעת את סכום הפיצוי וסכום ההוצאות בהם חוייבה לעיל.