ביטול פסק בוררות של בית הדין לענייני ממונות

בעקבות פסק בוררות שניתן ע"י מותב תלתא של "בית דין לעינייני ממונות משפט שלום" בי"ב באדר ב' תשע"ו (22.3.16) הוגשו תובענה שבה מבקש חיים שסמן (להלן: שסמן) לאשרו (הפ"ב 38979-06-16) ובעקבותיה תובענה שבה מבקשת חברת לידלייק בע"מ (להלן: לידלייק) לבטלו (הפ"ב 8772-09-16).

כאמור, במקרה דנן לא ביססו המבקשים עילת ביטול, אך אפילו היו מבססים, היה מקום לדחות את תובענתם מכח הוראת סעיף 26(א) הנ"ל. בשולי פסק דין זה אציין כי לתוצאה דלעיל אני מגיע גם ללא צורך להזקק לכללים שעל פיהם "מגמת בית המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר" (ע"א 823/87 דניה נ' רינגל, פ"ד מב(4) 605, 612 (1989)) וכן שהעילות לביטול פסקי בוררות "פורשו על דרך הצמצום ובצורה דווקנית ביותר, כשהנטייה הברורה היא להמנע, ככל האפשר, מהתערבות בפסק הבוררות" (רע"א 113/87 נתיבי איילון נ' שטאנג, פ"ד מה(5) 511, 517 (1991)).

...

ככלל, אין לאפשר להיבנות מהתנהלות כזו.

כך במיוחד בענייננו, בהינתן כל שנאמר עד כה. מכל האמור לעיל עולה כי המבקשים לא ביססו את עילות הביטול שטענו להן.

השורה התחתונה היא אפוא, שהבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית.

הבקשה: במסגרת הבקשה, עתרו המבקשים להורות על ביטול שתי החלטות, אשר ניתנו על ידי בית הדין לממונות של הרב קרליץ בבני ברק (להלן: "הבוררים"; "בי"ד קרליץ"; "ביה"ד").

בנגוד לנטען על ידי המבקשים- לא היתקיים בין הצדדים הליך בוררות וממילא שאין בין הצדדים הסכם בוררות תקף: בנגוד לנטען על ידי המבקשים, אינני סבור, כי היתנהל הליך בוררות כלשהוא בין הצדדים ודומני, כי ההליך דכאן הנו נדבך נוסף בניסיונותיהם של המבקשים למנוע את יישום פסק הדין בתביעת הפינוי, שערעור עליו תלוי ועומד כיום בבית המשפט המחוזי בת"א. מן התמונה העובדתית שהוצגה לפני בית המשפט עולה, כי כאשר באה בשנת 2016, פנייה מצדה של המשיבה לקיים הליך בוררות לפני בית דין רבני לעינייני ממונות, המבקש לא היה נכון להעתר לפנייה זו; הוא ביקש הבהרות (כך להבנתו ההלכתית) שלא התקבלו, ובית הדין הרבני פירש את הדברים כאי הסכמה לקיים הליך בוררות, דבר שהביא אותו להוציא בשנת 2016 היתר פנייה לערכאות.

אינני יושב כערכאת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתביעת הפינוי, וממילא שעל פסק הדין תלוי ועומד ערעור בבית המשפט המחוזי בת"א. כך או כך – טענת המבקשים בהליך דנן לפיה הבוררים פסקו בנגוד להחלטת הרב וואזנר ז"ל דינה להדחות, שכן לא היתקיים הליך בוררות, וגם אם היה מיתקיים הליך שכזה, הרי שיש בנמצא הכרעה שיפוטית סותרת, ועל כל אלה אוסיף, כי טעות משפטית אינה עילה לביטול פסק בוררות, גם אם היה מדובר בפסק בוררות.

...

ממילא בהיעדר הסכם בוררות אין כל אינדיקציה לשאלה מי הוסמך לשמש כבורר ומי לא. נטען, כי הבוררים "התעלמו מראיות שהובאו בפניהם בעיקר מהחלטת הבורר הרב וואזנר ז"ל אשר קבע, באופן מפורש, כי למבקשים הזכות להתגורר בדירה". דין טענות אלה להידחות.

אינני יושב כערכאת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתביעת הפינוי, וממילא שעל פסק הדין תלוי ועומד ערעור בבית המשפט המחוזי בת"א. כך או כך – טענת המבקשים בהליך דנן לפיה הבוררים פסקו בניגוד להחלטת הרב וואזנר ז"ל דינה להידחות, שכן לא התקיים הליך בוררות, וגם אם היה מתקיים הליך שכזה, הרי שיש בנמצא הכרעה שיפוטית סותרת, ועל כל אלה אוסיף, כי טעות משפטית אינה עילה לביטול פסק בוררות, גם אם היה מדובר בפסק בוררות.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

הבקשות והרקע לפניי שתי בקשות אשר הוגשו זו בסמוך לזו שבמרכזן פסק בוררות שניתן בבית הדין המיוחד לעינייני ממונות שע"י קהל מחזיקי הדת (קהילת בעלז) בירושלים (להלן: "פסק הבוררות" ו- "בית הדין").

שטר הבוררות עליו חתומים הצדדים ואשר על פיו הסמיכו את בית הדין כבוררים, מגדיר באופן ברור את גדר המחלוקת שבין הצדדים, ומבהיר שזהו העניין אשר אותו מוסרים הצדדים לבוררות: "זכות לתבוע בבית הדין למרות הפני' לערכאות ושטר בוררות זה לא יוכל לבטל פסקי בית משפט". הצדדים אינם חולקים על תוקפו של ההסכם ואין חולק כי כך הוגדר העניין אשר נימסר להכרעתו של בית הדין.

...

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, שוכנעתי כי לא מדובר באחד המקרים המיוחדים שבהם מתקיימת עילה זו. מאחר שהטענה עליה התבססו המשיבים לעניין זה, בדבר היעדר זכות טיעון נאותה נדחתה, ואילו הטענה בדבר היותו פסק הבורר נוגד את פסיקת בתי המשפט- יושבה עם ביטול מסמך התיקון והובהר שפסק הבורר לא יכול לבטל פסקי בית משפט.

נוכח יריעת המחלוקת המצומצמת אשר הביאו הצדדים לפתחו של בית הדין, פניית המבקש לבתי המשפט האזרחים, עשויה להיות בעניינים שאינם מצויים בגדרה ולכן אינם מלמדים על ויתורו על הליך הבוררות, ועל כן דינה של בקשה זו - להידחות.

סיכומו של דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על אישור פסק הבורר מיום כה' טבת תש"פ, 22.1.20.

עניינו של פסק דין זה בבקשות לאישור ולביטול פסקי בוררות שניתנו ע"י מותב תלתא של "בית דין ירושלים לדיני ממונות- שירת דוד". הפסקים מתייחסים ליחסים שבין מלווה (הרמן) לבין לווה (שפירו) וערב להלוואה (ברדוגו).

ביום כד' אלול תשע"ז עידכן בית הדין לעינייני ממונות את הרמן, באמצעות מרשו, כי במידה ולא יעביר את השיק כאמור לברדוגו על מנת שיוכל לגבות את החוב, יקוזז סכום ה- 200,000 ₪ מהחוב בסך 95,000 דולר, אולם שיק זה לא הועבר לידיו.

נטען כי אפשר ובהמשך וככל שהרמן יציג בפניהם נתונים חדשים, יחליטו הבוררים כי רשאי הרמן לפתוח תיק הוצל"פ. לא זו אף זו, הרי שסמכותו של בית הדין נקבעה בשטר הבוררות עצמו שהצדדים חתמו עליו ובו קיבלו על עצמם הצדדים כי לבית הדין סמכות לפרש, להכריע, להוסיף, לגרוע או לשנות בכל הקשור להוראות, החלטות ופסקי דין מכל סוג שהוא.

...

על כן, ניתן בזאת אישור לפסק הבוררות מיום 22.11.18 במסגרת הפ"ב 54221-11-18 ונדחית בקשת הרמן לביטול הפסק מיום 21.11.18 במסגרת הפ"ב 14883-12-18.

יחד עם זאת, פסקי הבוררות בהם דנתי כאמור - הפסק מיום 20.8.18, ההבהרה מיום 27.8.18 וכן הפסק מיום 22.11.18, אשר אושרו, באים במקום פסק דין ביניים זה מיום 3.9.15 ומכאן שלא ניתן לאשרו ובקשת שפירו לאישורו- נדחית.

סוף דבר אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, הבקשות לביטול פסקי הבוררות נדחות (הפ"ב 51268-10-18, הפ"ב 50123-11-18, הפ"ב 14883-12-18) ופסקי הבוררות (הפסק מיום 10.7.18, הפסק מיום 20.8.18, הפסק מיום 27.8.18 והפסק מיום 22.11.18) מאושרים בזאת.

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי) מיום 26.5.2019 בהפ"ב 5426-06-18 שנשמע במאוחד עם הפ"ב 45409-06-18, במסגרתו אושרו פסקי בוררות שניתנו בבית הדין לעינייני ממונות "הליכות עם ישראל" (כב' הרבנים ר' ערוסי, ח' והב ו-א' בניסטי (להלן: הבוררים)).

בין יתר העניינים המוגדרים במסגרת חוק הבוררות, מסדיר החוק במפורש את סמכותו של בית המשפט המחוזי ביחס לביטול פסק בוררות, להשגה על הפסק ולביקורת על היתנהלות הבורר.

מהכלל אל הפרט בעניינינו, ההגבלה על זכות הגישה לערכאות באה לידי ביטוי במסגרת סעיף ז' שב"סיכום" פסק הביניים, כדלקמן: "פיצוי – כמוצא של פשרה, הפצוי המגיע לתובעות בגין הפרת הסכם השכירות ע"י הנתבעת, יהיה במסגרת חיוב הנתבעים לשלם לתובעות את דמי השמוש בציוד בסך של 31,152 ש"ח לחודש, החל מיום 10.10.11 ועד ליום 10.5.16, זאת בכפוף לכך שהנתבעת תקיים את החלטת ביה"ד במועד ולא תערער עליה. במידה והנתבעת תערער על החלטה זו, ידון ביה"ד בתביעת התובעות לחיוב הנתבעת בפצוי בגין הפרת הסכם השכירות ע"י הנתבעת." ברי כי חרף השמוש במונח "תערער", הסעיף מבקש להזהיר את המבקשת לבל תפנה לבית המשפט ותנסה להביא לביטול הפסק שניתן (כך אף עולה מהחלטת הבוררים בבקשת הפסילה מיום 26.12.2017).

...

נקבע כי אין מקום להידרש לעניין ה"סנקציה" אותה ביקשו הבוררים להטיל, משנמנעו הבוררים מלהפעילה בסופו של דבר.

לאור אופייה של הסוגיה וחשיבותה ובהתאם לסמכותי על פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור בעניין זה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

משכך, ובכפוף לאמור לעיל, הערעור נדחה.