וכקבוע בפסק הבוררות: "... [המשיב] העביר סך של 420,000€, אם כן קיים את חלקו בהסכם... הנתבע [המבקש] ידע על ההשקעה המאסיבית של התובע טרם רכש את יתרת הזכויות... נידרש היה ממנו למצער לפנות למשקיע, על קיומו ידע, ולברר את מהות זכויותיו ועמדתו, ובמיוחד כאשר מדובר להבנתו בתנאים מוזרים שאינם מקובלים... הסכום ששילם הנתבע עבור יתרת הזכויות היה בלתי ריאלי בהשוואה לערכו של הנכס באותו מועד לאחר השקעת התובע, ומשקף מחיר על עיסקאות המזוהות כמפוקפקות... מאחר ולפי כל חישוב, יתרת זכויותיו של הנתבע לאחר החזר ההלוואות לבנק ולאחר פירעון דמי השכירות הנו נמוך... מן הראוי למכור את הנכס מיידית ולחלק את התמורות לצדדים... ככל והנתבע מעוניין להמשיך באחזקת החברה בשותפות עם התובע עליו למלא אחר ההחלטות כדלהלן... יש להעביר 33% ממניות החברה לבעלות התובע.. על הנתבע לשלם לתובע מיידית 33% מיתרת סך ההלוואות... על הנתבע להעביר באופן מיידי לתובע סך של 300,000€. אם הנתבע לא ישלם את הסכום האמור תוך 30 יום... כל מניות התובע יוגדרו כמניות שליטה, ולנתבע לא תהיה כל סמכות לפעול בחברה... התובע יהיה רשאי למכור את הנכס ולפרק את החברה...".
לאחר שהמבקש "ביקש לערער" על הפסק, נערכה ישיבה נוספת בנוכחות "הרב מרילוס ב"כ שיפר, ברנד וMSB; הרב קופרמן, הררב שטיינברג והרב חיים והב, מטעם שטיינברג וחב' לייפהאוז; מר משה רצין; וכן טו"ר הרב צאהן כב"כ ר' מנחם דבינסקי, אשר מחזיק מחצית ממניות לייפהאוז".
בפסק בוררות נוסף הנושא כותרת "פסק דין – המשך" מיום ט"ו תמוז תשע"ט (18.07.2019) נקבע בין השאר כי "דבינסקי לא קיבל מעולם את חלקו בהכנסות השותפות מהנכס, מוכיחה אף היא כי הצדדים ראו בעיסקה זו כמבוטלת... ענינו של דבינסקי כיום בנכס הוא כבטוחה בלבד".
כן נקבע כי "בפסק הדין נקבע כי על שטיינברג להעביר לשיפר סך של 300,000 יורו באופן מיידי, ובמידה ולא יעשה כן יחולו הוראות סעיף 7 להחלטות האופרטיביות, ובהן ההוראה כי שיפר יהיה רשאי למכור את הנכס. מאחר ועדיין לא מוצה הבירור בקשר להשקעות ולהוצאות בנכס ומשכך לא ניתן עדיין לקבוע את אופן חלוקת ההכנסות מהנכס, אני קובע כי לעת עתה יחול באופן מיידי רק האמור בסעיף 7.2 שבהחלטות שבפסק הדין ושיפר זכאי למכור את הנכס ומתוך התמורה שתתקבל יקבל שיפר סך של 300,000 יורו. יתר הסכום יוחזק בנאמנות עד להכרעה בכל סעיפי התביעה. ההסכם למכירת הנכס יועבר לאישורי, ובמידת הצורך אבצע שימוש בייפוי הכח שניתן לי למימוש פסק הדין ולמכירת הנכס... מאחר והצדדים העלו בדיון כי קיים יתרון מובהק לבצע את המכר בדרך של מכירת החברה ולא את הנכס... על הצדדים הרלוואנטיים להמציא לידי מיסמך משפטי לפיו ובאמצעותו אוכל להעביר את הזכויות בחברה לרוכש...".
בקשת הביטול
התביעה שהוגשה ביום 28.07.2019 מיתמקדת בעילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות בטענה לפיה "ימים ספורים לפני הגשת תובענה זו, נדהם ונחרד המבקש לגלות, כי הבורר קשור בקשרים עיסקיים ומשפטיים עם בא-כוחו של המשיב 1 בבוררות שביניהם, מר אברהם מרילוס [להלן – מרילוס], קשרים שהוסתרו בכוונת מכוון מן המבקש". מרילוס הוא הטוען שייצג את המשיב בבוררות.
חלף תצהיר מטעם המבקש או אחר מטעמו בו יוצהר על קשר נטען זה מכלי ראשון, נסמכה הבקשה, רובה ככולה, על כתב תביעה ועל תצהיר שהוגשו ע"י צד שלישי, אחד בשם ישראל מילשטיין, בהליך משפטי אחר, שמי מבעלי הדין שבפני אינו נימנה על הצדדים בו ואינו קשור לבוררות עליה נסב- הפ"ב 18036-10-16 מילשטיין נ' אנגלנדר (להלן – תביעת מילשטיין).
הפסיקה גם מייחסת חשיבות מיוחדת לעיתוי, לשלב הדיוני, בו נטענת טענת הפרת חובת הגילוי, תוך איבחנה בין העלאת הטענה תוך תקופת חיי הבוררות בהסתמך על העילות שבסעיף 11 לחוק הבוררות, לבין העלאת הטענה לאחר מתן פסק בוררות במסגרת עילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות- שאז נידרש כי הטענה תעמוד בתנאים נסיבתיים מחמירים – העדר תום לב מצד הגורם שהפר את חובת הגילוי, לצד ראיות ונסיבות פוזיטיביות המלמדות כי הבוררות לא הייתה מתקיימת כפי שהתקיימה בהנתן גילוי כדין:
"ביטולו של הליך בוררות לאחר מתן פסק הבוררות בשל הפרת חובת גילוי ראוי שיהיה סעד נדיר, אשר יישמר למקרים שבהם הפרת חובת תום-הלב היא בולטת וחריפה, ואינה מאפשרת להשלים עם הותרת פסק הבוררות על כנו. יש להוכיח העדר תום-לב היורד לשורשי ההסכמה לפנות לבוררות או למנות את הבורר. לצד זאת, וזהו העיקר, יש להוכיח כי ישנה אפשרות סבירה כי אילו הצד שניפגע מאי-גילוי המידע היה מודע לקיומו, הוא לא היה מסכים להתדיין בבוררות כלל, או לפני הבורר המסוים. בהקשר האחרון, מובן כי ככל שיוכח שהצדדים היו דעתניים ונחרצים יותר לגבי זהות הבורר במסגרת הדיונים שנערכו ביניהם עובר לחתימה על הסכם הבוררות, יהיה בכך כדי ללמד על חשיבות המידע מבחינתם, וכדי להקרין על בחינת תוקף הסכמתם בדיעבד" (שם, פסקה 23).
...
וכקבוע בפסק הבוררות: "... [המשיב] העביר סך של 420,000€, אם כן קיים את חלקו בהסכם... הנתבע [המבקש] ידע על ההשקעה המסיבית של התובע טרם רכש את יתרת הזכויות... נדרש היה ממנו למצער לפנות למשקיע, על קיומו ידע, ולברר את מהות זכויותיו ועמדתו, ובמיוחד כאשר מדובר להבנתו בתנאים מוזרים שאינם מקובלים... הסכום ששילם הנתבע עבור יתרת הזכויות היה בלתי ריאלי בהשוואה לערכו של הנכס באותו מועד לאחר השקעת התובע, ומשקף מחיר על עסקאות המזוהות כמפוקפקות... מאחר ולפי כל חישוב, יתרת זכויותיו של הנתבע לאחר החזר ההלוואות לבנק ולאחר פרעון דמי השכירות הינו נמוך... מן הראוי למכור את הנכס מיידית ולחלק את התמורות לצדדים... ככל והנתבע מעוניין להמשיך באחזקת החברה בשותפות עם התובע עליו למלא אחר ההחלטות כדלהלן... יש להעביר 33% ממניות החברה לבעלות התובע.. על הנתבע לשלם לתובע מיידית 33% מיתרת סך ההלוואות... על הנתבע להעביר באופן מיידי לתובע סך של 300,000€. אם הנתבע לא ישלם את הסכום האמור תוך 30 יום... כל מניות התובע יוגדרו כמניות שליטה, ולנתבע לא תהיה כל סמכות לפעול בחברה... התובע יהיה רשאי למכור את הנכס ולפרק את החברה...".
לאחר שהמבקש "ביקש לערער" על הפסק, נערכה ישיבה נוספת בנוכחות "הרב מרילוס ב"כ שיפר, ברנד וMSB; הרב קופרמן, הררב שטיינברג והרב חיים והב, מטעם שטיינברג וחב' לייפהאוז; מר משה רצין; וכן טו"ר הרב צאהן כב"כ ר' מנחם דבינסקי, אשר מחזיק מחצית ממניות לייפהאוז".
בפסק בוררות נוסף הנושא כותרת "פסק דין – המשך" מיום ט"ו תמוז תשע"ט (18.07.2019) נקבע בין השאר כי "דבינסקי לא קיבל מעולם את חלקו בהכנסות השותפות מהנכס, מוכיחה אף היא כי הצדדים ראו בעסקה זו כמבוטלת... ענינו של דבינסקי כיום בנכס הוא כבטוחה בלבד".
כן נקבע כי "בפסק הדין נקבע כי על שטיינברג להעביר לשיפר סך של 300,000 יורו באופן מיידי, ובמידה ולא יעשה כן יחולו הוראות סעיף 7 להחלטות האופרטיביות, ובהן ההוראה כי שיפר יהיה רשאי למכור את הנכס. מאחר ועדיין לא מוצה הבירור בקשר להשקעות ולהוצאות בנכס ומשכך לא ניתן עדיין לקבוע את אופן חלוקת ההכנסות מהנכס, אני קובע כי לעת עתה יחול באופן מיידי רק האמור בסעיף 7.2 שבהחלטות שבפסק הדין ושיפר זכאי למכור את הנכס ומתוך התמורה שתתקבל יקבל שיפר סך של 300,000 יורו. יתר הסכום יוחזק בנאמנות עד להכרעה בכל סעיפי התביעה. ההסכם למכירת הנכס יועבר לאישורי, ובמידת הצורך אבצע שימוש בייפוי הכח שניתן לי למימוש פסק הדין ולמכירת הנכס... מאחר והצדדים העלו בדיון כי קיים יתרון מובהק לבצע את המכר בדרך של מכירת החברה ולא את הנכס... על הצדדים הרלוונטיים להמציא לידי מסמך משפטי לפיו ובאמצעותו אוכל להעביר את הזכויות בחברה לרוכש...".
בקשת הביטול
התביעה שהוגשה ביום 28.07.2019 מתמקדת בעילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות בטענה לפיה "ימים ספורים לפני הגשת תובענה זו, נדהם ונחרד המבקש לגלות, כי הבורר קשור בקשרים עסקיים ומשפטיים עם בא-כוחו של המשיב 1 בבוררות שביניהם, מר אברהם מרילוס [להלן – מרילוס], קשרים שהוסתרו בכוונת מכוון מן המבקש". מרילוס הוא הטוען שייצג את המשיב בבוררות.
כאמור לעיל גם שוכנעתי כי לו סיפר הבורר בשנת 2016 על דבר הגשת תביעת מילשטיין ומחיקתה, כי המבקש לא היה עותר לפסילתו של הרב הייזלר.
אשר על כן – דין הטענות הנסמכות על עילות הביטול שבסעיפים 24(3) ו-24(4) לחוק הבוררות – להידחות גם הן.
סוף דבר
הבקשה לביטול פסק בוררות – נדחית.
המבקש ישלם למשיב את הוצאות ההליך לפני לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 35,000 ₪.
