ביטול פסק בורר מנוגד לתקנת הציבור בשל ניגוד עניינים

בקשה לביטול פסק בוררות אינה מהוה תחליף לערעור ואף בטעות אין עוד כדי להוות עילה לביטול ובילבד שתוכנו של הפסק אינו מנוגד לתקנת הציבור.

המסגרת הנורמאטיבית לבחינת טענות המבקשים לעניין ביטול פסק הבוררות בטענה של משוא פנים וניגוד עניינים, ובעניין חובת הגילוי הותוותה זה מכבר בפסיקת ביהמ"ש העליון.

...

סוף דבר הבקשה לביטול פסק הבורר נדחית.

כפועל יוצא, ולפי סעיף 28 לחוק הבוררות, אני מחליט לאשר את פסק הבוררות, אינג' עופר זיו מיום 20.12.21.

אני מחייב את המבקשים לשלם למשיבה הוצאות הדיון בעניין, בסך 10,000 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק, החל מהיום ועד לתשלום בפועל.

המבקש העלה שורה של טענות, כלהלן: ראשית, החלטת הבורר שאושרה בפסק הדין, שונה מזו שאישורה התבקש בבקשת האישור; שנית, בית המשפט קמא נעדר סמכות עניינית, מאחר שהעניין נתון לסמכותו של בית הדין לעבודה; שלישית, אפילו הסמכות אינה נתונה לבית הדין לעבודה, בכל מקרה העניין אינו בסמכותו של בית משפט השלום, אלא של בית המשפט המחוזי מאחר שהסעד שניתן בצו הבורר אינו ניתן לכימות או להערכה; רביעית, הבורר לא היה מוסמך לתת צו ביניים, וזאת לנוכח הוראת סעיף 16(א)(5) בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות), המחייבת פניה אל בית המשפט לשם מתן צו ביניים ובמיוחד שכך אם צו הביניים לא ניתן במהלך הליך בוררות מיתנהל, אלא בראשיתו; חמישית, הסכם הבוררות כלל לא הסמיך את הבורר לתת סעד זמני; שישית, אפילו היה הבורר מוסמך לתת סעד זמני, הוא לא היה מוסמך לתת צו זמני המשנה מצב קיים, בשונה מצו זמני המשמר את המצב הקיים; שביעית, לא התמלאו התנאים הנדרשים לשם מתן צו זמני ובהם הפקדת ערובה, מתן התחייבות, שמיעת טענות המבקש שנגדו ניתן הצוו ואיזון בין ניזקו ממתן הצוו לבין נזק נטען העשוי להגרם למשיבה, אם הצוו לא יינתן; שמינית, הסעד הזמני אושר בפסק-דין, חרף זאת שדובר בצו ביניים; תשיעית, בקשת המשיבה לא הוגשה על-פי סעיף 16 בחוק הבוררות ולכן לא היה מקום לקבלתה; עשירית, על-פי סעיף 37(1) בחוק הבוררות וסעיף 85א(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט), הרשם הבכיר (בשונה משופט), לא היה מוסמך לאשר בפסק-דין סעד זמני שהוא צו עשה; אחד-עשר, מעת שהוגשה בקשת ביטול ובהתאם לסעיף 37(4) בחוק הבוררות, הרשם הבכיר (בשונה משופט) לא היה מוסמך לאשר את פסק הבוררות; שניים-עשר, במכתבו כתב הבורר במפורש כי אינו יונק את סמכותו מכוח החוק וכי הוראות החוק אינן רלוואנטיות מבחינתו, כך שאף מטעם זה, לא ניתן היה לאשר את החלטתו בפסק-דין; שלושה-עשר, למבקש נגרם עוות דין חמור, מאחר שמשמעות פסק הדין המאשר את הצוו הזמני שניתן, היא פגיעה אנושה בפרנסתו, כך בייחוד בשל ניגוד העניינים החריף שבו, לטענת המבקש, נתון הבורר, בשל קירבתו למי מטעם המשיבה; ארבעה-עשר ולבסוף, המבקש העלה שורה של טענות אשר לפיהן לטענתו, ישנה הצדקה לביטול פסק הדין המאשר את פסק הבוררות ובהן, העדר הסכם בוררות תקף, התקיימות עילה שאף הייתה מצדיקה ביטול פסק-דין של בית משפט, קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים ולפיכך הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה, וכן כי החלטת הבורר נוגדת את תקנת הציבור וכי הבורר פעל בנגוד עניינים.

...

על רקע האמור, נבחן את שלוש החלטותיו של בית המשפט קמא.

עם זאת, אף אם הדבר בבחינת למעלה מהדרוש, ראינו לנכון להעיר בקצרה ובלי שיהיה בכך כדי לחייב את הערכאה אשר בסופו של דבר תידרש לגופם של דברים, כי נראה לכאורה כי הסעד הזמני שנתן הבורר מעלה קשיים רבים.

ראו בין השאר, את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה שמספרה 4.1111, בעניין "דרכי הטיפול של רשויות המדינה בכתבי סירוב המוצאים על-ידי בתי דין דתיים". - סיכום ותוצאה מכל הטעמים שפורטו וכאמור, הערעור מתקבל.

ואף המשיך והוסיף עמ' 11 לאותו פסק דין: "הלכה היא כי בורר ששוחרר מן הדין המהותי לא ייחשב כחורג מסמכותו לפי סעיף 24(3) לחוק אם פסק שלא לפי הדין המהותי, שלפיו היה עליו להגיע למסקנה שונה. אין בוחנים פסק בוררות לפי אמות המידה שעל-פיהן בוחנים פסק-דין של בית-משפט, ואפילו היה בית-המשפט פוסק אחרת אילו הובא העניין להכרעתו, אין בכך כדי להצדיק את ביטולו של פסק הבוררות אם שוחרר הבורר מן הדין המהותי (אוטולנגי [12], בעמ' 437). הטענה כי הבורר לא נתן דעתו על כל הראיות שהיו לפניו, או הטענה כי פסק בנגוד לראיות שהיו לפניו, יכול שיהיה להן משקל בבית-משפט לערעורים, אך לא בבית-המשפט הדן בבקשה לבטל פסק בוררות (רע"א 198/88 ליאון נ' גולדשטיין [5], בעמ' 285; אוטולנגי [12], בעמ' 426-425). " הוראת הדין הרלוואנטית לבקשה בפנינו מצויות בסעיף 24 לחוק הבוררות.

בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה – בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:ביטול פסק בוררות (1) לא היה הסכם בוררות בר-תוקף; (2) הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין; (3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות; (4) לא ניתנה לבעל-דין היזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו; (5) הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו; (6) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן; (7) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן; (8) הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו; (9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור; (10) קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד.

...

נכון הוא שכדי למלא את חובת ההנמקה, אין די באמירה כגון: "לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי התביעה מוצדקת ." עם זאת אין לקבוע מבחן נוקשה שלפיו על הבורר לנמק את פסק דינו כשופט המנמק את פסק דינו .

ושוב אחזור ואדגיש, אין הערכאה כאן ערכאת ערעור על החלטות הבורר, הערכאה הדנה בביטול פסק בורר בעילת היעדר נימוק תפקידה מתמצה בבדיקה האם אכן ניתן נימוק להחלטת הבורר ובעניינו הנימוקים שניתנו מלמדים על סוף דעתו של הבורר, איזונים שערך והשיקולים שהביאם בחשבון, הבורר הסביר, הפנה להערכות, לנספחים ולסעיפים אחרים בפסק דינו ובכלל, ניתן להבין על מה הוא מתבסס בהכרעתו ואינני מקבל את טענת המבקשת בדבר היעדר נימוק ומתן החלטה בעניין הלוחות שלא סופקו, יש מאין.

משלא הוכח שהתקיימה עילה מעילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות לביטול או התערבות בפסק הבורר הרי הבקשה כאן נדחית.

לטענת המבקש, הבורר לא הכריע בבקשת המבקש לביטול המיכרז בשל שלל פגמים שדבקו בניהולו וכן בשל משוא פנים וניגוד עניינים.

לעניין עילת הביטול לפיה תוכנו של הפסק אינו בהתאם לתקנת הציבור, הפניתה המשיבה 1 לפסיקה לפיה הכוונה היא לתוצאה בלתי מוסרית ומנוגדת לחוק.

ההלכה היא כי: "השמוש בעילת ביטול זו, לפיה פסק הבורר נוגד את תקנת הציבור, ייעשה במקרים נדירים, וזאת מחמת עמימותה של עילת ביטול זו". (רע"א 3083/10 ‏שירותי בריאות כללית נ' עריית באר-שבע (25.7.2010)).

...

(רע"א 8798/18 קרן טוליפ קפיטל נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (22.5.2019)) לאור האמור לעיל, לא מצאתי ממש בטענתו של ב"כ המבקש כי פסק הבורר מנוגד לתקנת הציבור והיא נדחית.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשות המבקש לביטולו של פסק הבורר, להכרזה על בטלותו או לתיקונו.

המבקש ישלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ כל אחד.

לטענת ניסים, יש להורות על ביטול פסק הבורר בגין עילות הביטול המעוגנות בהוראות סעיפים 24(3), 24(4) ו- 24(9) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, מאחר שלא ניתנה לו היזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו, מאחר שתוכן פסק הדין מנוגד לתקנת הציבור, ומאחר שהבורר פעל ללא סמכות או תוך חריגה מסמכות.

פסק הדין ניתן חרף הנחיות אב בית הדין לטענת ניסים, פסק הבורר ניתן לאחר דיון אחד בלבד, בטרם ניתנה לו האפשרות לטעון את טענותיו ולפרוס את ראיותיו, וזאת בנגוד להבהרות שניתנו על ידי אב בית הדין בישיבת הבוררות שהתקיימה, ועל כן דינו להתבטל.

עם זאת, איני מתרשמת כי עסקינן במקרה בו בית הדין פעל ללא סמכות, או כי תוכן פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור, במובן בו לא הוכחה סתירה עמוקה לתפיסות היסוד של החברה בהיבטן המוסרי, חברתי או כלכלי (ראו עניין גמליאלי, פסקה 13).

...

די בראיות אלה כדי לבסס הרושם כי אכן פסק דין חתום כדין הומצא לניסים רק ביום 14.2.21, ובהתאם אני קובעת, כי בקשת ביטול פסק הבורר הוגשה במועד.

אך איני מתרשמת כי החתמת פסק הדין בחותמת, ללא חתימת הרכב הדיינים, עולה כדי הגדרת פסק דין שנחתם על ידי הבורר, ועל כן דין טענה זו להידחות.

סוף דבר דין בקשת ביטול פסק הבורר להתקבל, ודין בקשת אישור פסק הבורר להידחות.