ביטול פוליסת ביטוח בשל פיגור בתשלום עקב נסיבות בלתי צפויות

רשאים" הם "לתבוע כל שהוא היה זכאי לתבוע", שאחרת "למעשה כל ביטוח חיים, יכול שלא ישולם שכן המבוטח נפטר ואינו יכול לתבוע ולשיטת הראל גם לא יורשיו שאינם מוטבים". מכאן פנה בית משפט קמא לבחינת הראיות שבאו לפניו ועל סמכן קבע את מימצאי העובדה הבאים: המנוח היה הבעלים הרשום של הדירה אלא שזו נרכשה מכספי הורי התובעים, בני הזוג סילברמן, והם מי שנשאו בתשלום פרמיות הביטוח והחזרי המשכנתא, כך ש"הנכס דה פאקטו היה בבעלות ה"ה סילברמן והוחזק במעין נאמנות על ידי המנוח"; מר סילברמן היה נתון בחובות ובאמצעות המנוח, שהיה חברו הטוב, "הציג מצג שוא כלפי" הראל ובנק לאומי "ובפני כולי עלמא באשר לבעלות" בדירה, שהייתה "למעשה בבעלותו שלו"; מר סילברמן נהג בחוסר תום לב, משהשתמש בהם ובמנוח לשם ביצוע מצג השוא והמרמה; נוכח מצג השוא ניתנה ההלוואה על ידי בנק לאומי והופקה פוליסת ביטוח החיים אצל הראל; משיחות טלפון שקיים נציג הראל (רן) עם מר סילברמן ועם המנוח "עולה באופן חד משמעי" שהשניים יודעו בדבר הפגור בתשלומי הפרמיה ו"אף הבינו שמשמעות אי התשלום הנה ביטול הפוליסה"; בנק לאומי דרש מהמנוח לערוך ביטוח חיים בגובה ההלוואה, כך שבמקרה פטירה יסלקו תגמולי הביטוח את יתרת ההלוואה, והמנוח הסכים לדרישה זו. על יסוד מימצאי העובדה הוסיף וקבע כי נוכח היתנהלותו של מר סילברמן (אותו מצג שוא מכוחו ניתנה ההלוואה והוצאה הפוליסה), ומשהתובעים באים בנעלי הוריהם, יש לדחות תביעתם על פי הדוקטרינה לפיה "מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה", שהרי "אילמלא המעשה, קרי; הצגת מצג השוא, לא הייתה ניתנת המשכנתא למנוח, ולא היה נערך לו ביטוח חיים להבטחת תשלומי המשכנתא". "אף על פי כן", כלשונו, נידרש בית משפט קמא "לסוגיות נוספות" וקבע כי הראל ביטלה את הפוליסה כדין, זאת משדי בשיחות הטלפון שקיים נציגה (רן) עם מר סילברמן והמנוח (ראו סעיף 8(ה) לעיל), כדי למלא אחר הוראת סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א -1981 (להלן- חוק חוזה הביטוח) ("שיחה בעל פה יכולה לענות על דרישת הכתב"), זאת בשים לב לתכליתה - יידוע בדבר ההפרה/המחדל (אי תשלום הפרמיה), מתן אפשרות לתקנה, ויידוע "בדבר תוצאת אי ריפוי או תיקון המחדל, קרי; ביטול הפוליסה", כשלצד קביעה זו הוסיף וקבע שהראל "לא הוכיחה ... כי המכתבים שנשלחו במערכת הממוכנת הגיעו לידי המבוטח". באשר לתביעה כנגד בנק לאומי מצא בית משפט קמא להוסיף ולדחותה גם מהטעם ש"לא חלה" עליו "חובה לוודא אם קיים ביטוח חיים תקף או לעקוב אחר תקפות פוליסת ביטוח החיים לאורך כל חיי ההלוואה" ואף לא חובה "להודיע ללווה על חוב פיגורים בתשלום פרמיית הביטוח או על ביטול פוליסת הביטוח". כך גם לא ניתן לחייבו "וגם לא צריך, לפעול לקיומה של הפוליסה במקרה והלווה, המבוטח, אינו עומד בתשלומי הפרמיה". תמצית טיעוני הצדדים בעירעור המערערים, כצפוי, מלינים על דחיית תביעתם, והשגותיהם מופנות כלפי הראל בלבד (ראו סעיף 13 להודעת העירעור).

לעמדתם היה על בית משפט קמא להכריע בשאלה אחת בלבד – באם הפוליסה בוטלה כדין, אם לאו, אך תחת זאת הרחיב בית משפט קמא את ירעת המחלוקת, בחן את התנהלותם של מר סילברמן והמנוח, ובראי זו קבע כי אילמלא מצג שוא שיצרו לא הייתה ניתנת למנוח משכנתא ואף לא היה נערך לו ביטוח חיים, "מסקנה שלא הוצגו לגביה ראיות ו/או עדויות כלשהן" (ההדגשה במקור), מש"לא היתה חלק מהבירור העובדתי בתיק!" ואשר על סמכה מצא לדחות את התביעה על פי הדוקטרינה לפיה "מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה", אשר הראל ו/או הבנק כלל לא טענו לתחולתה בנסיבות.

בהוראה זו קבע המחוקק את המנגנון לביטול חוזה הביטוח על ידי המבטח מחמת 'פגור בתשלום' ומתוך הכרה בייחודיותה של היתקשרות זו (בעיקר פער הכוחות שבין המתקשרים, יתרון כלכלי ומקצועי למבטח) הוסיף אף וקבע כי 'תרופת המבטח' לפי סעיף זה מוציאה בעיניין הנידון בה (הפרת חוזה הביטוח מחמת פגור בתשלום) את תרופותיו לפי כל דין אחר (ראו הוראת סעיף 38 לחוק חוזה הביטוח), קרי; הדרך הקבועה בסעיף 15(א) היא הדרך היחידה, אין בילתה, העומדת למבטח המבקש לבטל את חוזה הביטוח, כל זאת בראי תכליתה- "המטרה העיקרית שביסוד סעיף 15 לחוק הנה להגן על אינטרס המבוטח. המנגנון הקבוע בסעיף זה, על האורכות הכלולות בו, נועד למנוע את ביטול הכסוי הבטוחי במקרים שבהם הפגור בתשלום דמי הביטוח נובע מגורמים זמניים ובני תיקון. תכליתו העיקרית של הסעיף היא ליתן בידי המבוטח שהות מספקת לתקן את ההפרה" (ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך א', 756 (מהדורה שלישית, 2016)) (ראו בנוסף: ע"א (ת"א) 2612/01 אזולאי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (29.8.2004)) לשם הגשמת תכליתה, חויב המבטח במשלוח שתי הודעות בכתב, אשר אף לנוסחן היתייחס המחוקק.

...

עוד הוסיפה כי "צדק בימ"ש קמא בקביעתו כי הפוליסה בוטלה כדין" משהוכח באופן חד משמעי, על יסוד שיחות הטלפון, שהתקיימו במהלך החודשים מאי-יולי 2013, בין נציג הראל (רן) לבין מר סילברמן והמנוח, כי הושגה תכלית סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח - יידוע המבוטח בדבר חוב עקב אי תשלום הפרמיה, אורכה להסדרת התשלום, התראה על ביטול הפוליסה - והוענקה למבוטח ההגנה שביקש המחוקק לקבוע מפני ביטול הפוליסה, מה גם שלשיטתה "הקלטות שיחות טלפוניות עונות לדרישת הכתב לפי חוק חוזה הביטוח". בהתייחס לטענת המערערים לפיה אף לא מילאה אחר הוראת סעיף 15(ב) לחוק חוזה הביטוח ועל כן אין תוקף להודעתה בדבר ביטול הפוליסה, השיבה כי דינה להידחות מכמה טעמים: הוכח (כך לשיטתה) משלוחם של שלושה מכתבי התראה לבנק בדואר רשום; אף אם נפל פגם בהתנהלותה ומכתבי ההתראה לא הגיעו ליעדם "אין בכך כדי לגרוע מתקפות הודעת הביטול, ולכל היותר יכול היה פגם זה להקים לבנק תביעה" כנגדה; "אי קבלת הסכמת הבנק לביטול הפוליסה אין בו כדי למנוע ביטול הביטוח ולכל היותר הדבר מקים עילה לבנק לתבוע את חברת הביטוח"; נציג הבנק, מר וייס, אישר בעדותו כי גם אם מכתבי ההתראה היו מתקבלים בבנק, לא היה האחרון נכנס בנעלי המבוטח ומשלם את הפרמיה, כך ש"ממילא אין משמעות לקבלת/אי קבלת מכתבי הראל אצל הבנק".

לפיכך, סבורה אני כי דין הערעור ככל שעניינו בדחיית התביעה מכוח החלתה של הדוקטרינה להתקבל.

סוף דבר בהינתן כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ככל שעניינו בדחיית התביעה כנגד הראל ולהשיב את התיק לפניו על מנת שישוב ויכריע בשאלה "האם הנתבעת (הראל) נהגה על פי הוראת סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח", על שני תתי סעיפיו, על יסוד הראיות שבאו לפניו ובראי כל קביעותיי.

התוצאה הערעור מתקבל.

לאור האמור לעיל, בנגוד לטענת הנתבעת, ולאור התכלית הצרכנית העומדת ביסוד חוק חוזה הביטוח, נקבע בפסיקה כי לצורך ביטול חוזה ביטוח עקב פגור בתשלום – אין די במשלוח התראות בלבד, אלא יש לפרש את סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח כך שעל המבטח להראות שהמבוטח קיבל לידיו את ההתראות שנשלחו לו – זאת על מנת לתת למבוטח היזדמנות לשלם את החוב טרם ביטול החוזה.

ניתן אם כן לקבוע באופן חד משמעי כי מכתבי ההתראה שנשלחו על ידי הנתבעת מעולם לא הגיעו למענו של המנוח, ולפיכך ניתן להסיק כי המנוח לא היה מודע לכוונתה הצפויה של הנתבעת לבטל את הפוליסה.

יתר על כן, הנתבעת לא הוכיחה כי מספר הטלפון של המנוח בחברת פלאפון הוא זה שבגינו שולמו אותם חשבונות נטענים.

סיכומו של דבר- טענת הנתבעת כי פעלה על פי הוראות סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח ויידעה את המנוח על אודות הפיגורים בתשלום הפרמיה וכוונתה לבטל את הפוליסה נסתרה לחלוטין.

צירוף הנסיבות הללו- דהיינו הסיבה בגינה הופסק תשלום הפרמיות, והעובדה כי המנוח לא חדל לשלם את הפרמיות בגין הפוליסה ששולמה באופן ישיר בהוראת קבע מאותו החשבון, מתיישבת יותר עם המסקנה כי הפסקת התשלומים נבעה מסיבה טכנית במהותה, וכי יידועו של המנוח באופן הנידרש ובזמן המתאים היה מונע את המצב אליו נקלעה התובעת.

...

סוף דבר לאחר כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה וקובעת כי ביטול הפוליסות על ידי הנתבעת נעשה שלא בהתאם לדין.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת את התשלומים ששולמו על ידי התובעת לבנק לפרעון ההלוואה ממועד פטירתו של המנוח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ששולם כל תשלום לבנק ועד לתשלום בפועל לתובעת.

הנתבעת תשלם לתובעת את שכר העדים ואגרות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור של 12% מהסכומים שנפסקו בתוספת מע"מ. כל הסכומים שפסקתי ישולמו על ידי הנתבעת 2 תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

המערער מוסיף ומבהיר כי בבדיקה אקראית באנטרנט בחודש 10/21 גילה לראשונה, דבר קיומם של הדוחות לעיל, שצברו כבר תוספות פגור נכבדות, ובעקבות פנייתו לאחותו, שולמו הדוחות במשך מספר חודשים, עד חודש 12/21.

צוין כי נוכח הוראת סעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי) "יחשב תשלומו של דוח כהודאה באשמה, הרשעה ונשיאה בעונש אלא אם תובע משטרתי ביטל הדוח לאחר תשלומו. תשלום הדוח הופך אותו לחלוט וחל עקרון סופיות הדיון. רק לעתים נדירות ניתנת הארכת מועד להשפט בגין דוח ששולם, גם כאשר הטענה היא שהדוח שולם על ידי אחר...". עוד נקבע כי טענת עוות הדין אינה יכולה להיתקבל, שכן התצהירים של עדי ודרור לפיהם הרכב היה בשימושם הנם "סתמיים" ללא כל ביסוס עובדתי, והמצהירים לא ציינו "מי מבין שניהם הוא הנהג אשר נהג ברכב במועד ביצוע העבירות"; בנוסף צוין כי לא הוצג כל תעוד כגון פוליסת ביטוח, כי הרכב אכן היה בשימוש בני הזוג מאז שנת 2018, כי הרכב נמכר להם, ואף לא הוצג אישור העברת בעלות משנת 22, ומשכך לא הוכח חשש ממשי לעיוות דין.

בעירעור מבקש המערער, באמצעות באי כוחו, עו"ד שטלצר ועזרא, לבטל את החלטת בית משפט קמא ולאפשר הארכת מועד להשפט, או לפחות להורות על החזרת הדיון לבית משפט קמא לשמיעת טענות והתרשמות ישירה ממגישי המצהירים, נוכח הקביעה כי הנטל הראייתי לא הורם, וחקירת המצהירים היתה עשויה לתרום להפגת אי הבהירות הראייתית עליה עמד בית משפט קמא בהחלטתו; נטען בנוסף, כי למערער ייגרמו עוות דין ונזק נוכח השתת אמצעי תיקון בגין עבירות שלא בוצעו על ידו, וכי אף היחסים בין המעורבים שובשו, נוכח הנסיבות שתוארו.

בטענת המערער כי לא הבין כי תשלום הקנסות יביא להרשעתו על פי הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, אין כדי להוות מענה לכך שגם אם לא היו משולמים הקנסות, ההרשעה היתה מתחייבת מכוח סעיף 229(ח2) לעיל, נוכח חלוף המועדים; מתקשה אני לקבל טענת המערער בעיניין זה, גם נוכח מודעותו לחיובו כבעליו של הרכב בתשלום הקנסות, והאפשרות כי יושתו נקודות ואמצעי תיקון לא היתה אפוא, בלתי צפויה.

...

אין אני מקבל את הטענה הנוספת כי המערער פעל בשקידה ראויה מחודש דצמבר 21 ואילך עד שהגיש בקשתו להארכת מועד לבית המשפט בחודש יוני 22.

בית הדין אינו מקבל את עדותו של מר כהן לפיה גב' פרנסיס אישרה שלתובעת מגיעים 30,000 ₪ שטרם שולמו לה בעת שהתקיימה השיחה ביניהם, ומעדיף את הסברה של גב' פרנסיס בסעיף 35 לתצהירה בנוגע להחזר מס שהתובעת צפויה לקבל עם המצאת אישור פקיד שומה.

לתובעת בוצע תשלום הפרישי הפרשות לפנסיה בגין הפרשות לפנסיה בחסר בסך 7,617.10 (בחודש 6/19), ועל פי תצהירה של גב' עמירם, חוב ל"כלל" שהיה רשום בגין פגור בהפרשות לביטוח אבדן כושר עבודה, נמחק, כך שלא נותרו הפרישי הפרשות לקופת גמל לטובת התובעת.

לטענת התובעת, יום 22.5.19 הוא "המועד לתשלום פצויי הפיטורים", ועל כן כל סכום המגיע לה בגין פצויי פיטורים שלא שולם עד ליום 6.6.19 – הולן, ובכלל זה הסכום שהיה צבור בפוליסה בגין פצויי פיטורים, וכן פצויי פיטורים מוגדלים.

סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובעת כי בית הדין מוסמך להפחית או לבטל פצויי הלנת שכר אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא הייתה שליטה עליה, או עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב שיש בהם ממש לדעת בית הדין.

...

התוצאה היא, שסך פיצויי הפיטורים שהולן הינו סך 2,701 ₪ (49,503 ₪ + 13,198 ₪ ששולמו 1.8.19 בניכוי 60,000 ₪).

התוצאה התוצאה היא שהתביעה מתקבלת בחלקה הקטן.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 3,346 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.19 עד לתשלום בפועל.

ב"כ הממונה הוסיף וציין כי היחיד מסר גרסאות סותרות ביחס לרכב בו היחיד עושה שימוש ורשום ע"ש אביה של בת זוגו ופוליסת ביטוח רשומה על שמה.

כן, דיווח היחיד על תשלום צהרון בסך 1,200 ₪ בחודש עבור בנו ו-2,000 ₪ נוספים עבור שמרטפות, אך היחיד לא המציא אסמכתות לעניין זה. נוכח המפורט, הנאמן וב"כ הממונה המליצו על ביטול ההליך בשל חוסר שקיפות מצד היחיד, אי הגשת דו"חות חודשיים באופן שאינו מאפשר היתחקות אחר מצבו הכלכלי, אי הגשת מסמכים מהותיים ואף צבר חוב מזונות שוטף בסך 42,000 ₪ מראשית ההליך.

לאור המפורט, סברו בעלי התפקיד כי היה מקום לבטל את ההליך בעיניין היחיד אך בשל התועלת הצפויה לצמוח לנושים מהותרת ההליך על כנו, הוצע כי תנתן ליחיד ארכה נוספת לסילוק מחדליו לשם גיבוש מתוה מוסכם לסיום ההליך.

כמו כן, היחיד לא הציג חוזה שכירות, לא הציג ביסוס למקום מגוריו, לא צורפו אסמכתות בגין תשלומים שוטפים עבור הנכס בו מתגורר היחיד כגון מים, חשמל, ארנונה וכו'.

מהצעת בעלי התפקיד עולה כי היחיד צבר לחובתו מספר מחדלים עד כה, לרבות פגור בתשלום השוטף, אי הגשת דו"חות חודשיים בצרוף מלוא האסמכתאות הנדרשות, אי בהירות וסתירות בגרסאותיו של היחיד ביחס למצבו האישי ומקום מגוריו ואי המצאת מלוא המסמכים החסרים.

בנסיבותיו הייחודיות של הליך זה, המדובר במחדלים אשר ניתן לאזנם במסגרת קביעת תכנית שקום.

...

לאור עמדת הממונה והנאמן, בשים לב לעמדת היחיד, לעמדת הזכאית למזונות, אשר התייצבה לישיבת בית המשפט, אני מקבלת את הצעת בעלי התפקיד ומורה על מתן צו לשיקום כלכלי בהתאם לסעיף 161 לחוק ובהתאם לתנאים כדלקמן.

סבורני כי הארכת התקופה ל54 חודשים לעומת 42 חודשים, כמוצע ע"י היחיד, מגלמת באופן הראוי ביותר את חומרת התנהלותו של היחיד, אשר נזכיר אף הובילה לביטולו של הליך זה ממש.

על כן אני קובעת את תקופת השיקום לסך של 54 חודשים.