ביטול ערבות בהודעה בלבד לפי סעיף 15 לחוק הערבות

בכתב ההגנה הועלתה טענה שלישית, כי הנתבע הסכים לערוב להתחייבויות החברה כלפי התובעת בלבד וביום 1.11.12 חתם הנתבע על גבי שטר החוב בחתימתו כערב לשטר החוב בו נרשמו בין היתר: הסכמה כי כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת תהווה ראיה לכאורה בגין יתרת החוב וכי הערבים (הנתבע ואחיו) ערבים באופן אישי כלפי התובעת לכל ההתחייבויות הקיימות ו/או העתידיות של החברה, וכי ערבות זו תחול ותכסה את כל השיקים והשטרות שנתנה החברה ו/או תיתן בעתיד.

הטענה לביטול הערבות ביטול ערבות יש לבצע בדרך המוגדרת בסעיף 15 לחוק הערבות תשכ"ז- 1967: "ניתנה ערבות לחיוב עתיד לבוא, רשאי הערב, כל עוד לא נוצר החיוב הנערב, לבטל את ערבותו על ידי מתן הודעה בכתב לנושה". מכאן, שהודעה של הערב על "ביטול הערבות" לאחר שכבר נוצר חוב של הנערב כלפי הנושה, אינה בעלת תוקף כלשהוא, בין אם ניתנה בעל פה ובין אם בכתב; רק ויתור מפורש של הנושה, הנמסר לערב בכתב או באופן שלא ניתן לחלוק עליו ראייתית, יכול לשחרר אותו מחבותו כלפי החוב הקיים במועד הוויתור, ו/או על החוב שיצטבר בעתיד.

...

לפיכך הטענה להגדלת האובליגו ללא ידיעת הנתבע נדחית מחוסר מהימנות ומחוסר נפקות משפטית.

לפיכך אני דוחה את הטענות לחוסר יריבות בין הצדדים ולמילוי שטר החוב ע"י התובעת בניגוד להרשאה.

סיכום לפיכך אני קובעת כי החוב החברה לתובעת הינו בהתאם להחלטת המפרק בתיק הפירוק, היינו מעל סכום השטר שמילאה התובעת בשנת 2018.

לכן, מרגע שהשותפות אינה קיימת וההתקשרות היא מול הנתבע 1 בלבד, הרי שמצבו של הערב הורע והערבות פקעה.

חמישית, התובעת טוענת שהנתבע 2 מעולם לא הודיע על ביטול הערבות בהתאם לסעיף 15 לחוק הערבות ואולם בנסיבות העניין ולאור כל האמור ובכלל זה סעיף 28 לפקודת השותפויות וסעיף 21 לחוק הערבות, הנתבע 2 לא היה צריך להודיע על ביטול הערבות.

...

בנוסף, ישלם הנתבע 1 לתובעת הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ (סה"כ 19,000 ₪).

התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

התובעת תשלם לנתבע 2 הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

ההלכה לעניין זה נקבעה ברע"פ 3981/11 נועם שרביט נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 5.7.2012], כי הוכחת התנאים אינה היתייחסות לכל רשומה בנפרד, אלא הוכחת נוהג כללי של המוסד המדובר באשר לאיסוף הנתונים ודרך הרישום הנוגעת לסוג רישומים מסוים, ויש צורך להוכיחם באופן חד פעמי בלבד, בחוות דעת או בתצהיר, כאשר הוכחה חד פעמית תכשיר קבילות אותם מסמכים גם בתביעות עתידיות.

סעיף 15 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, מחייב לצורך ביטול ערבות לחיוב עתיד לבוא, ליתן הודעה לנושה על ביטול הערבות.

...

הטענה בדבר זהות הערבים בערבויות עליהן חתמו הנתבעים וחובות הגילוי בהן אני דוחה את טענת הנתבעים כי הערבות המתמדת עליה חתמה הנתבעת 2 פקעה.

נוכח כל האמור, אני מקבל את התביעה בהפחתת הסכום המוזכר בסעיף 27 לעיל ועל כן אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע את הסך של 988,892 ₪ בצירוף הריבית המקסימלית הנהוגה אצל התובע לגבי חיובים ללא מסגרת אשראי מאותו מועד – 1.1.19 ועד התשלום המלא בפועל.

עוד אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

היות שכך, חל בעניינינו סעיף 15(א) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן - "חוק הערבות"), בו נקבע כך: "ניתנה ערבות לחיוב עתיד לבוא רשאי הערב, כל עוד לא נוצר החיוב הנערב, לבטל ערבותו על ידי מתן הודעה בכתב לנושה, אולם עליו לפצות את הנושה בעד הנזק שניגרם לו עקב הביטול." עולה מן האמור, שערב רשאי לחזור בו מערבות המתייחסת לחיוב עתידי, והוא איננו רשאי לחזור בו מערבות לחיוב קיים.

ד"ר ר' בר-קהן בספרו ערבות (שירז הוצאה לאור, תשס"ו-2006) כתב בעיניין תוקפה של ערבות נוכח הוראת סעיף 15 לחוק הערבות, את הדברים הבאים (ראו בעמ' 322 - 323): "סעיף 15 עורך איבחנה בין שתי מערכות היחסים בהן מעורב הערב. סעיף 15(א) דן במערכת היחסים שבין הערב לבין הנושה וסעיף 15(ב) דן במערכת היחסים שבין הערב לבין החייב העקרי. סעיף 15(א) מבחין בבירור בין ערבות לחיוב קיים, לבין ערבות לחיוב עתיד לבוא. בעוד שחיובו של הערב לגבי חיוב קיים מגובש ומהוה חלק מהתחייבויותיו של הערב, הרי לגבי ערבות לחיוב עתידי קמה לערב בהתאם להוראות הסעיף האפשרות לבטל ערבות זו. יודגש כי אין מדובר במצבים שבהם החיוב נוצר, אף שטרם הגיע מועד הבצוע שלו, אלא במקרים שבהם החיוב עצמו טרם נוצר. לאחר יצירת החיוב נולד אינטרס מוקנה ומוגן לטובתו של הנושה, ושוב אין הערב יכול להשתחרר מערבותו. זכות הערב לפי סעיף 15(א) לחוק נובעת מהרצון לאפשר שימוש נרחב וגמיש במוסד הערבות כבטוחה זולה ויעילה, תוך התאמתה למצבים מסחריים נפוצים. הסעיף נועד ליתן מענה בעיקר למצבים בהם קיימת מסגרת חוזית בין הצדדים בנוגע להקף ואופי החיובים במסגרתה, גם במצב בו חיובים אלו עדין לא נוצרו, אך הצדדים מצפים כי יווצרו בעתיד, ואינם מעוניינים מטעמי נוחות ויעילות להיתקשר בחוזה ערבות נפרד בגין כל חיוב וחיוב נפרד. בסעיף ניכר רצון לאזן בין האינטרסים הנוגדים המעורבים. מחד גיסא, אינטרס הצפיה של הנושה, אשר מצפה כי האשראי שהעניק לצורך יצירת החיובים העתידיים יגובה בערבות, ומאידך גיסא, אינטרס הערב כחייב משני להשתחרר מערבות כזו, כל עוד היא לא גובשה בעקבות יצירת החיוב. האיזון אותו עורך הסעיף הנו באמצעות הכרה בתוקפה של ערבות לחיוב עתידי, תוך מתן אפשרות לערב להשתחרר מערבותו לחיוב כזה, כל עוד לא נוצר, אך תוך חיובו של הערב בפצוי לנושה, אם נגרם נזק כתוצאה משחרור הערב. סעיף 15(א) קובע כלל הפטר יחודי, התואם את עיקרון ההפטר העצמאי. הסעיף מכיר, אפוא, באופיה המישני של הערבות כחיוב הראוי לכלל הפטר מיוחד במצב של ערבות לחיוב עתידי". [ההדגשה שלי – י.ל] עולה מן האמור שכתב הערבות נועד להיות כלי שימוש ויעיל לצדדים המתקשרים בהסכם מסחרי, ואין יסוד לטענת אדרי (ראו ס' 34 - 35 לסיכומיו) שעולה מכתב הערבות נשוא הליך זו, שטבועה בו כוונה שבטרם כל רכישה הייתה מוטלת חובה על ינאי מרכז הפרי לערוך עם אדרי בירור באם הוא עומד על ערבותו.

לאור האמור אפנה למעלה מן הצורך, כאמור בסעיף 49 לעיל, שמר אדרי ציין בכתב ההגנה מטעמו כי בפגישתו עם מר אסולין נאמר לו שינאי מרכז הפרי תהא נכונה לספק סחורה לחברה החייבת, ובילבד שיחתום על המסמך אותו כינה אדרי "כרטיס לקוח", כאשר על פי קביעתי מדובר בכתב ערבות.

...

לאור כך, אני דוחה את הטענה, כי בין ימיני לבין ינאי מרכז הפרי נוצרה התקשרות נפרדת מזו שסוכמה בחודש פברואר 2020 בין אדרי לבין ינאי מרכז הפרי.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע שינאי מרכז הפרי הסתמכה על כתב הערבות עליו חתם אדרי, שעה שסיפקה ירקות ופירות למרכול שהופעל על-ידי החברה החייבת.

סוף דבר לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת במלואה.

מתן הודעה לתובעת על ביטול ערבותו של הנתבע סעיף 15(א) לחוק הערבות שכותרתו "ערבות לחיוב לעתיד לבוא", עוסק ביחסים שבין ערב, אשר מבקש לבטל את ערבותו, לבין הנושה שלטובתו ניתנה הערבות, והוא קובע כך: "ניתנה ערבות לחיוב עתיד לבוא רשאי הערב, כל עוד לא נוצר החיוב הנערב, לבטל ערבותו על ידי מתן הודעה בכתב לנושה, אולם עליו לפצות את הנושה בעד הנזק שניגרם לו עקב הביטול". על פי הוראת הסעיף, הערב רשאי באמצעות הודעה חד צדדית שנמסרה בכתב, להודיע לנושה על ביטול ערבותו לחיוב עתידי.

לעניין זה אפנה לדוגמא לע"א 127/89 שושנה ליברמן נ' צבי כהן (25.1.98) שם נידונה טענה לביטול ערבות בעל פה, כאשר הערב טען כי הנושה הבטיח להחזיר לו את כתב הערבות כאשר ישוב ארצה, ובפועל לא עשה כן. בית המשפט העליון קיבל את הטענה להפטר הערב, תוך שקבע כי: "הכלל הוא כי 'בעריכת הסכם הערבות... נהנים המתקשרים מן החופש הרחב ביותר בהתאם לעיקרון היסודי של דיני החוזים'. (ש. גנוסר, חוק הערבות תשכ"ז-1967, פירוש לחוקי חוזים [המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי, תשל"ט, 31]). על פי עיקרון זה אין כל מניעה שהנושה, שקבל את הערבות לטובתו, יחליט מטעמיו ושיקוליו, לוותר על ערבותו של הערב, מתוך הסכם ישיר בין השניים. הערבות נושאת אופי חוזי ולכן יכולה היא ליפקוע גם על פי הודעה בעל-פה בלבד של הנושה. החזרת כתב הערבות לידי הערב עצמו, איננה תנאי לפקיעתה." (עמ' 4).

המשמעות היא, שיש להוכיח את ביטול הערבות לפי סעיף 15 וכן הסכמת הנושה לוותר על הערבות, בראיות בכתב.

...

בנוסף, סבורני כי ניתן היה לפעול בדרכים אחרות, כגון: השגת הסדר בין הצדדים לפינוי המושכר ואיתור שוכר חילופי על ידי התובעת, או בדרך של מימוש הציוד והמכונות שהיו בבעלות החברה ואשר נטען כי לבסוף הועלמו מהמושכר.

כן סבורני כי ניתן היה לנקוט באמצעים אלה בצורה יעילה יותר, ככל שהתובעת היתה מקדימה ומיידעת את הנתבע בחובותיה של החברה, לפני שאלה הלכו ותפחו כמו גם חובותיו של עיוש, עד לכניסתו להליך של פשיטת רגל ביולי 2018.

סוף דבר לאור קביעתי האמורה אני דוחה את דרישת התובעת לחיוב הנתבע בכלל חובות החברה, למעט סך של 83,560 ₪ (היינו חוב דמי השכירות בסך של 138,060 ₪ בניכוי הסכומים ששולמו עד וכולל נובמבר 2017, בסך כולל של 54,500 ₪ ).